העניין עם פסיכופטים הוא שלחלקם יש יכולת בלתי רגילה להשתלב בסביבה נורמטיבית. לרצחניים, המסוכנים והסדרתיים שבהם, יש יכולת להגיח מתוך המעטפת הכמו־נורמלית של סביבתם, לבצע פשעים נוראים בדם קר ואחר כך לחזור לתפקד, נס קפה וסוכרזית כזה, כאילו כלום. שמעון קופר, הרוצח מספרו של עמרי אסנהיים ("לתפוס רוצח", כנרת זמורה ביתן, 336 עמ') הוא אחד מהם. ב־1994 רצח את אשתו הראשונה. ב־2009 רצח את אשתו השלישית, נחקר ושוחרר. ב־2012 פרסם אסנהיים את תחקירו ב"עובדה", אחריה נחקר קופר שוב והוגש נגדו כתב אישום. ביוני 2016 הורשע ונידון לשני מאסרי עולם.
אסנהיים הוא לא דוסטויבסקי ואין לו יומרה להסביר או לתאר את שהתחולל בנפשו של קופר. ועדיין די מסקרן לחפור איך אדם־מפלצת קם בבוקר ורוצח דווקא את שתי נשותיו (היה נשוי לשלוש) רק כי זה לא הסתדר לו. עצם השתלשלות העניינים מציירת משהו נכה מאוד ודפוק מאוד במערכת ששמה שמעון קופר. כמו האורח שסינן מנחמים אחרי מות אשתו השנייה, סילק את בנותיה מביתן, והמהירות שבה דילג מאישה לאישה. הסתמיות של הרצח היא החלק המזעזע־מתעתע בכל הסיפור.
אסנהיים הוא גיבור מיצוי הדין עם קופר. הוא עקב אחרי התגלגלות הפרשה באמצעות ריצוף כמעט אפרורי של עובדות, טקסטים טכניים, דיאלוגים משפטיים על ציר הזמן, פלוס פה ושם מילות מפתח כמו דמעות, סערת נפש, התרגשות, כאב, זעקה וכו'.
יתרונו של הספר הוא בתיעוד שיטתי מאוד של קווים מקבילים של טירוף, טיפול משטרתי עצל, יחס סביבה וקהילה, וקצת שמאלץ משל עצמו. למה לא. הלקח ברמה הציבורית הוא זיכויו של קופר, אחרי שהמשטרה חיפפה את חקירת מות שתי הנשים. והקלות הבלתי נסבלת שבה חזר לזירת הפשע שהיא חיי היום יום של כולנו.