בבוקר 11 בפברואר 1963 נמצאה אישה כבת 30 מתה במטבח ביתה. ראשה היה מונח על בד מקופל למרגלות תנור הגז שדלתו הייתה פתוחה. תחת דלת המטבח נדחפו מגבות וסמרטוטים כדי לחסום את מעבר הגז ליתר חלקי הדירה. למרות אמצעי הזהירות המופלגים, בריח הגז הדולף אפשר היה להבחין כבר בחדר המדרגות.

המרווח בין דלת חדר הילדים לבין הרצפה נאטם גם הוא. ליד מיטתם של ניק, פעוט בן שנה, ופרידה, אחותו בת ה־3, השאירה האם כוס חלב ופרוסת לחם, ואל עגלת הילדים הצמידה פתק עם מספר הטלפון של רופאה האישי.

“למות/ זו אמנות, כמו כל דבר אחר", היא כתבה ב"ליידי לאזרוס", אחד מהשירים הרבים שכתבה בקדחתנות בחורף המקפיא האחרון של חייה, ופורסם בספרה "אריאל", שבעלה הוציא לאור אחרי מותה ונחשב עד היום לאחד מספרי השירה הגדולים של המאה ה–20. “אני עושה את זה טוב להדהים/ אני עושה את זה כך שזה מרגיש כמו גיהינום/ אני עושה את זה כאילו זה אמיתי/ אפשר להגיד שיש לי כישרון".

באותו הבוקר הגיעה המטפלת שאת שירותיה שכרה כדי שתוכל להשתחרר מעט מהטיפול בילדים ועמדה להתחיל בטיפול תרופתי בדיכאון, שהבדידות שבה הייתה שרויה החמירה אותו. סילביה פלאת הייתה רחוקה ממולדתה. היא נולדה בבוסטון להורים ממוצא אוסטרי והתייתמה מאביה כשהייתה בת 8 בלבד. אמה גידלה אותה ואת אחיה לבד ופרנסה אותם בכוחות עצמה, מצפה מהם לגמול לה על מאמציה בהישגים אקדמיים שיועילו להם בעתיד. וסילביה פלאת התגלתה כתלמידה מצוינת המכורה להצטיינות. היא תבעה מעצמה שלמות וכמעט הצליחה לעמוד במשימה הבלתי אפשרית הזו, עד שקיבלה מכתב סירוב מסדנת כתיבה של אוניברסיטת הרווארד. ברגע אחד קרסה אל תוך דיכאון, ומשם הדרך אל ניסיון ההתאבדות הראשון שלה הייתה קצרה, והסתיימה באשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, שם קיבלה את הטיפול המקובל באותה תקופה, אינסולין ומכות חשמל.

מענק מקרן פולברייט להמשך לימודיה בקיימברידג' הפגיש אותה עם טד יוז, משורר בתחילת דרכו שכמותה הפך לאחד מגדולי המשוררים של זמנו. הם נישאו וחיו בכפר קטן בדבון, נולדו להם שני ילדים, ואז קרסה האידיליה שפלאת ניסתה לשכנע בה את עצמה ואת קרוביהם - גידול הדבורים, הרכיבה על סוסים, אפיית הפאי, המשמרות המתחלפות בין שני המשוררים ליד שולחן הכתיבה, כשהשני נמצא עם הילדים. יוז התאהב באישה אחרת ועזב את הבית, משאיר את פלאת נטושה ומושפלת עם שני פעוטות ורחוקה מארצה וממשפחתה.

היא לא יכולה הייתה לשאת את הניתוק שכופים עליה חייה הכפריים ועברה ללונדון, לבניין שבו התגורר המשורר הנערץ עליה, ו.ב. ייטס, לדירה שבה תשים קץ לחייה כפי שתארה ב"קצה", בדיוק מושלם: “כל ילד מת מלופף, נחש לבן/ אחד סביב כל כד/ חלב קטן, ריק כעת".

מה הסיפור האמיתי מאחורי הכותרת שהסעירה את המדינה לפני פחות משבועיים, “חשד לרצח והתאבדות: אישה וארבע ילדות נמצאו מתות בדירה בירושלים. האם, שפנתה לאחרונה לקבלת טיפול פסיכיאטרי, נמצאה תלויה"? לפי שעה ידוע עליו מעט מאוד. כמו פלאת, היא הייתה בשנות ה־30 לחייה, רחוקה ממולדתה, צרפת, וכנראה גם ממשפחתה.

על פי נתוני משרד הבריאות, שיעור ההתאבדות בקרב עולים חדשים גבוה, והוא מהווה כשליש מכלל המקרים. קל לדמיין את ההגירה גם אם אנחנו מכנים אותה בשמה האידיאולוגי, עלייה. העקירה ממקום ההולדת, מהתרבות המוכרת, מרשתות התמיכה החברתיות והמשפחתיות, ואובדן השפה אינם יכולים להיות מפוצים על ידי הטכנולוגיה. אולי האפשרות שהיא מציעה לשמור על קשר יומיומי בשפת האם דווקא מגרדת את פצעי הניתוק ומעכבת את ההשתלבות במקום החדש. כמו פלאת, גם האישה הזו סבלה מדיכאון בתקופה האחרונה ופנתה לקבלת סיוע פסיכיאטרי וסיוע בשמירה על ילדיה. חופשת חנוכה וארבע ילדות בבית שמונה ימים ארוכים היו ככל הנראה מעמסה כבדה מדי על נפש הטובעת בביצה האפלה של הדיכאון.

מדוע היא החליטה “לקחת איתה" את ילדותיה וסלביה פלאת תכננה כל כך שהם יימצאו בריאים ושלמים בבוקר? דיכאון, ייאוש, ייסורי נפש, כל אלו הם שמות גנריים לסיפורים חד–פעמיים, לדינמיקה הייחודית של הנפש בעת צלילתה לתהום. התאבדות היא סטירה בפרצופם של סיפורי ההחלמה וגאולת הנפש, והיא סוף פסוק נחרץ בכל הנוגע לתקווה שניתן להשתחרר מכבלי העבר ושכל טראומה נפשית יכולה לבוא על תיקונה.

הסרט “מנצ'סטר על הים" שמתרחש בעיירת חוף קטנה לא רחוק ממקום הולדתה של פלאת במסצ'וסטס מחייב את צופיו, בדרכו העגמומית והיפה, להשלים עם תבוסת הנפש. הדרמה המלנכולית של קנת לוגן, מהסרטים היפים והבלתי נשכחים שראיתי בשנים האחרונות, עוסקת בשאלה האנושית והאמריקאית מאוד: האם אפשר בכלל להחלים מטראומות העבר בכוח הרצון בלבד? או במילים אחרות, האם בכל תנאי אפשר לגאול את הנפש?

לי צ'אנדלר, איש תחזוקה האחראי לכמה בתי דירות, נקרא בשלב מוקדם מאוד בסרט לעיירת ילדותו, גן עדן של מעמד הפועלים, בעקבות מותו של אחיו האהוב. זה אומנם היה מוות צפוי, כי ג'ו סבל ממחלת לב ניוונית, אבל חשיבותו בחייו של לי ובחייו של פטריק, בנו בן ה–16 שאותו הוא מגדל לבד, מתבררת ככל שהסרט מתקדם. ביחד, לי ופטריק צריכים להתמודד עם יגונם ועם צוואתו של ג'ו, הממנה את אחיו לאפוטרופוס של בנו ולאחראי על גידולו. לאט־לאט מתברר לצופים שלי מתמודד עם כאב יוצא דופן בטיבו ובעוצמתו. מקורם של ייסוריו מתברר במחצית הסרט במלוא אימתם. זהו כאב שאי אפשר לדמיין, כי הנפש נמלטת ממנו כשהיא מתקרבת מדי לאפשרות הזו.

השאלה כיצד יכול אדם, כל אדם, ולי באופן ספציפי, להתמודד עם אסון בקנה מידה כזה, נענית בסרט דרך הפרקטיקה של חיי היומיום, של מילוי חסר חדווה אך קפדני של המטלות, מלבד המטלה החשובה מכולן, לגדל את אחיינו החמוד להפליא, המוכשר והחרמן ללא לאות.

“מנצ'סטר על הים" הוא מחקר באומללות אנושית וסרט גברי מאוד, והוא עוסק באבהות יותר מבכל דבר אחר. למען האמת, הנשים בסרט הן אכזבה בכל מובן, בעיקר לאחים צ'אנדלר אבל גם באופן כללי, וכשהן לא כישלון מוחלט כאמהות וכשותפות, כשהן לא מסבות כאב בלתי מוצדק לג'ו וללי, הן לכל הפחות מחריבות מסיבה ומדכאות. ובכל זאת, להאשים את הסרט במיזוגיניה יהיה להקל ראש בכנותו. בניגוד לרצון הכן של לי ופטריק ושלנו הצופים, הסרט מחייב את כל הצדדים להכיר בתבוסה של הנפש לגאול את עצמה ובכוחה של טראומה בעבר לשלוח גרורות אל העתיד ולהחריב אותו.

הסיפור “ממדים" של הסופרת אליס מונרו גם הוא סיפור אימה משפחתי שבלבו טרגדיה בלתי נסבלת. דורי, בחורה צעירה ותמימה למדי, מתאהבת באח הסיעודי שמטפל באמה. “לילה אחד מתה אמה פתאום, מתסחיף. לאמה של דורי היו המון חברות שהיו מן הסתם לוקחות אליהן בשמחה את דורי - היא גרה אצל אחת מהן לזמן–מה - אך היא העדיפה את החבר החדש לויד. עוד לפני שהגיע יום הולדתה הבא היא כבר הייתה הרה, ואחר כך נשואה. לויד מעולם לא נישא, אף שהיו לו לפחות שני ילדים שמקום הימצאם לא היה ידוע בוודאות. הם ממילא כבר היו גדולים בשלב זה. פילוסופיית החיים שלו השתנתה ככל שבגר - הוא האמין עכשיו בנישואים, ביציבות ובהימנעות מאמצעי מניעה".

בניגוד ל"מנצ'סטר על הים", שבו מתברר רק באמצע הסיפור מה הדבר המוחש כל כך בכל ביטוי גופני של הגיבור, הקורא מבין שהסיבה שדורי שקטה קשורה בכך שהיא הייתה מעורבת במשהו עצום שמגדיר אותה כבר בתחילתו, כי “תמונתה הופיעה בעיתון - פרסמו שם את התמונה שהוא צילם, שלה ושל שלושת ילדיה, התינוק החדש דימיטרי בזרועותיה, וברברה–אן וסשה משני צידיה, מביטים אל המצלמה". הגילוי של הזוועה מחריד ומובן מאליו בעת ובעונה אחת. לויד מתברר כדוגמטי ושתלטן בצורה פתולוגית, והסכנה שנשקפת לדורי מפניו נראית אומנם בהתחלה רק בתחום הדיכוי הרגיל, פלוס השפלה שנשים מסוימות צריכות לסבול מידיהם של גברים מסוימים, אבל עד מהרה מתבררים ממדיה הממשיים. בהתקף של זעם ונקמה לויד רוצח את שלושת ילדיהם, ושנים אחר כך דורי נאבקת בדחף לשמור עם לויד על קשר כשהוא בכלא כדי לקבל הסבר ולמצוא מנוחה לנפשה המעונה.

סיפורה של אליס מונרו גם הוא נסוב סביב אפשרותה של גאולת הנפש והמסקנה היא מעט נוצרית, ולכן זה אינו מסיפוריה הגדולים. אבל בלבו גם הסיפור הזה מישיר מבט אל חדר הזוועות הנמצא בסלון, או במטבח או בחדר הילדים של בית המשפחה.

“עכשיו האישה מושלמת" כתבה סילביה פלאת ב"קצה" שמשלים את קובץ השירים שכתבה בימים האחרונים של חייה, “אריאל":

גופה המת

עוטה חיוך של השגים,

אשליית נחרצות יוונית

שוטפת בקפלי הטוגה שעליה,

הכפות היחפות

של רגליה נראות כאומרות:

הגענו עד הנה, עכשיו זה נגמר