השנה החולפת הייתה חרא של שנה, זה קונצנזוס. כנראה שלא צמח בה אמן גדול באמת, כזה ששינה את מפת התרבות הפופולרית, וגם לא יצא ממנה סרט שייזכר כקלאסיקה חסרת מתחרים לנצח נצחים.  2016 הייתה שנה קשה, שהתאפיינה בעיקר במוות ובתהליכים סוציו–פוליטיים מייאשים. השחורים בארצות הברית העלו הילוך במאבק לשוויון ונגד אלימות משטרתית, ותוך כדי כך הנפיקו כמה מרגעי התרבות הבולטים של השנה החולפת. הלבנים, לעומת זאת, בעיקר התרפקו על העבר - בוב דילן קיבל פרס נובל לספרות, והזכיר את הימים שבהם גם ללבנים היה מה להגיד. וכל היתר בהו בסדרות נוסטלגיות בנטפליקס, כי כשהכל חרא, מה עוד אפשר לעשות? הנה כמה מחשבות על שנת התרבות שחלפה.



מוות



זה לא סוד שהתרבות הפופולרית איבדה השנה כמה מגיבוריה, מהפיגורות הבולטות של המאה ה–20. מוזיקאים, שחקנים, סופרים, מדינאים, ספורטאים וסלבריטאים הלכו השנה לעולמם. דיוויד בואי, פרינס, לאונרד כהן, מוחמד עלי, פידל קסטרו, אלן ריקמן, ג'ין וויילדר, יוהאן קרויף, גארי שנדלינג, ז'ה ז'ה גאבור, גלן פריי, ננסי רייגן, ג'ורג' מרטין, נל הרפר לי, אומברטו אקו, פיט ברנס ועוד רבים אחרים. האחרונים הם חברי מקהלת הצבא האדום, שנספו בהתרסקות מטוס, ג'ורג' מייקל, שנפרד מאיתנו בגיל 53, וגם קארי פישר כבר עברה לעולם הבא. צריך לקוות שהרשימה לא תתארך עד רדת הגיליון לדפוס.


גם בישראל איבדנו לא מעט אנשים גדולים: שמעון פרס, נחום היימן, רונית אלקבץ, אהובה עוזרי, יענקל'ה בן סירא, גבי שושן, ענת דולב, יוסי גרבר, דני קרפל, אהרן מגד, אלי ויזל וגיבור האינדי צ'רלי מגירה (גבי אבודרהם).



חלקם הלכו בשיבה טובה, אחרים פחות. כולם הוספדו באריכות בפייסבוק, שהפכה לאתר הנצחה קולקטיבי. במקום לפתוח את עמוד מודעות האבל בעיתון, מספיק להיכנס לרשת החברתית ולהתעדכן במי ששרד את הלילה ובמי שלא.



באמת מתו השנה יותר מפורסמים מאשר בשנים קודמות, זה לא נדמה לנו. ומה שמבאס עוד יותר זה שנצטרך להתרגל שכך זה יימשך גם בשנים הבאות. הסיבה היא כפולה. קודם כל, יש היום יותר מפורסמים מאשר בעבר. חוץ מזה, יש היום גם יותר קשישים מבעבר. דור הבייבי–בום, שרשם גידול חד באוכלוסיית המערב, כבר מתחיל להזדקן, אז באופן טבעי יותר אנשים - רגילים ומפורסמים כאחד - הולכים לעולמם. ומה לעשות, מדי פעם אנשים גם מתים צעירים. זה מה יש.



מהאחרונות ללכת. קארי פישר, צילום: רויטרסמהאחרונות ללכת. קארי פישר, צילום: רויטרס



כבוד



בוב דילן קיבל השנה את הכבוד האולטימטיבי, הממסדי ביותר, שאדם יכול לקבל: פרס נובל. העובדה שמוזיקאי, כותב שירים, קיבל פרס נובל לספרות, גרמה לרבים להרים גבה. בטקס עצמו, שנערך החודש בשטוקהולם, דיבר מבקר והיסטוריון הספרות השוודי הוראס אנגדאל, וביטל במחי יד את השערורייה שזכייתו של דילן עוררה, באומרו ש"הבחירה נראתה נועזת רק לפני שהתקבלה, עכשיו היא כבר מובנת מאליה".



דילן, כידוע, לא הגיע לטקס, היו לו “מחויבויות קודמות". הוא שלח נאום תודה ואת ידידתו פטי סמית לקבל את הפרס בשמו. היא קנתה חליפה חדשה, שקלה לחפוף את השיער ושרה בטקס, בצורה באמת מרגשת, את אחת הקלאסיקות הגדולות ביותר שלו, מתחילת שנות ה–60: “A Hard Rain's A–Gonna Fall".



יש להניח שבשנה הבאה פרס נובל לספרות שוב יוענק לסופר קנוני זה או אחר, אבל לפעמים כל אחד צריך קצת יחסי ציבור, אפילו פרס נובל.



האחד נפטר, השני הבריז. בוב דילן ולאונרד כהן, צילום: אריק סולטן, רויטרסהאחד נפטר, השני הבריז. בוב דילן ולאונרד כהן, צילום: אריק סולטן, רויטרס



מאבק



עם אלימות משטרתית גואה בארצות הברית, 2016 הייתה שנה של מאבק שחור, שגלש, אולי יותר מאי פעם, אל המיינסטרים של תרבות הפופ.


ראשית הגיע המאבק לטקס האוסקר ה–88, שהתקיים בפברואר השנה. הקומיקאי השחור כריס רוק, שהנחה את האירוע, הקדיש את נאום הפתיחה שלו למאבק של שחקני הקולנוע השחורים, הנלחמים לקבל הכרה בהוליווד, והסב את תשומת הלב למחסור בנציגות שחורה בטקס האוסקר הלבן. השנה לא היה אף מועמד שחור בקטגוריית המשחק, הבימוי והתסריט, ואף אחד מהשחקנים השחורים שהיה צפוי שיקבל מועמדות - אידריס אלבה ב"Beasts of No Nation", וויל סמית ב"בלתי הפיך" וסמואל ל. ג'קסון ב"שמונת השנואים" - לא היו מועמדים.



ההתעלמות של האקדמיה משחקנים שחורים הולידה את ההאשטאג המחאתי OscarSoWhite# ("האוסקר כל כך לבן"); גרמה להחרמת הטקס מצד הבמאי ספייק לי (שקיבל אוסקר על מפעל חיים), השחקנית ג'יידה פינקט–סמית (אשתו של וויל סמית) ואחרים; והולידה את הנאום העצבני של כריס רוק המלווה בהמנון ההיפ הופ המיליטנטי של פאבליק אנמי, “Fight the Power" ("הילחמו בכוח").



באותו חודש, ביונסה, הכוכבת השחורה הגדולה ביותר באמריקה, הצטרפה למאבק, כשהתארחה במופע המחצית של משחק הסופרבול והביעה תמיכה בתנועת “חיי שחורים חשובים", בליווי רקדניות הלבושות כמו הפנתרים השחורים. אחרי ההופעה הצטלמו רקדניות הליווי באגרופים מונפים, במחווה לספורטאים האמריקאים השחורים טומי סמית וג'ון קרלוס, שעשו היסטוריה כשהניפו את אגרופיהם בהצדעת כוח שחור באולימפיאדת מקסיקו 1968. חלקן אף החזיקו שלט ובו הכיתוב “צדק למריו וודז", גבר שחור בן 26 שנורה למוות על ידי המשטרה בדצמבר בשנה שעברה בסן פרנסיסקו, העיר שבה נערך השנה הסופרבול.



כעבור חודשיים הוציאה ביונסה את אלבומה השישי, “Lemonade", שבו היא חוגגת את היותה אישה שחורה מהדרום ודנה בנושאים כמו מצב השחורים, פמיניזם ואלימות משטרתית.



באלבום קושרת ביונסה את מעמד האישה השחורה בארצות הברית של ימינו לתקופת העבדות. היא נעזרת בלא מעט אזכורים היסטוריים, כולל ציטוט חזק של מלקולם אקס, שאמר ש"האדם שמקבל הכי פחות כבוד באמריקה הוא אישה שחורה".



חלק מהאמירות שלה, כמו למשל שהנקמה הכי טובה של השחורים היא לעשות כסף, עוררו ביקורת גם מצד שחורים ופתחו דיונים חדשים.


אבל ההצלחה המסחרית של האלבום הייתה מסחררת, המבקרים נפלו לרגליה של ביונסה, ו"Lemonade" הרים אותה למעמד נציגת הפמיניזם השחור בתרבות הפופולרית. האימפקט של האלבום היה עד כדי כך גדול, שביונסה מצאה את עצמה ברשימת 11 המועמדים הסופיים לתואר איש/אשת השנה של המגזין “טיים" (בסוף טראמפ נבחר. כמובן).



וכל זה קרה עוד לפני הבחירות. מתנגדיו של טראמפ, וכל אלה החוששים מפניו, מנבאים כי בחירתו לנשיא רק תהפוך את המאבק של השחורים באמריקה לאקוטי עוד יותר.



הקומיקאי השחור דייב שאפל הנחה את “סאטרדיי נייט לייב" SNL)) אחרי הבחירות ודיבר ארוכות במונולוג הפתיחה שלו על מצבם של השחורים. באחד המערכונים באותו פרק של SNL, שאפל וכריס רוק יושבים עם קבוצה של ליברלים לבנים וצופים בתוצאות הבחירות. ככל שהערב מתקדם, האופטימיות שלהם הופכת לייאוש. באיזשהו שלב אחד מהם אומר: “אלוהים אדירים, אני חושב שאמריקה היא גזענית". “וואללה??", אומר שאפל, “נראה לי שסבא רבא פעם אמר לי משהו כזה, אבל הוא היה עבד או משהו". כשהתוצאה מתפרסמת, מתעצבן אחד הליברלים הלבנים. “זה הדבר המביש ביותר שאמריקה עשתה אי פעם!", הוא מכריז. שאפל ורוק מסתכלים אחד על השני ונקרעים מצחוק.



האורחים המוזיקליים באותו פרק של SNL היו הרכב ההיפ הופ האגדי A Tribe Called Quest, שעשה השנה קאמבק והוציא את האלבום הראשון שלו מאז 1998. באלבום, “We Got it from Here... Thank You 4 Your Service", מתארחים שמות גדולים כמו קניה ווסט ואלטון ג'ון. הוא התקבל בהתלהבות, אך במהלך העבודה עליו איבדה הלהקה את אחד מחבריה המייסדים. פייף דוג מת במרץ השנה בגיל 45 כתוצאה מהסתבכות של סוכרת. קהילת ההיפ הופ איבדה אייקון, שאותו אפשר להוסיף לשני הגיבורים השחורים הנוספים שמתו השנה: פרינס ומוחמד עלי.



נוסטלגיה



ומה עושים כששום דבר טוב לא קורה? מתמכרים לנוסטלגיה. אין ספק ש–2016 הייתה אחת השנים הנוסטלגיות ביותר שידענו. לא מדובר כאן ברטרו–שמטרו או באסתטיקת וינטג' או בניכוס פוסט–מודרני של טקסטים תרבותיים שגדלנו עליהם. ממש לא. מדובר כאן בנוסטלגיה לפנים, פשוטה כמשמעה. מדובר בגעגועים והתרפקות על העבר, תוך אידיאליזציה שלו, מתוך מצוקה אמיתית. אם ההווה כל כך מדכא, הבה נעצום עיניים, ניקח את המג'יק–סטיק של גבי אנד דבי ונקפוץ לעבר הבטוח יותר.



דוגמה אחת לפרץ הנוסטלגיה שהתפרץ השנה היא דרמת האימה “דברים מוזרים" שעלתה בקיץ האחרון לנטפליקס בכיכובה של וינונה ריידר - אלילת דור ה–X.



כשהסדרה עלתה, שב העולם להתעניין בכוכבת הניינטיז. ב"דברים מוזרים" מגלמת ריידר סוף–סוף דמות מבוגרת, אם חד–הורית לשני בנים, שגרה בעיירה קטנה באינדיאנה בתחילת שנות ה–80 ומתמודדת עם היעלמות בנה בן ה–12 בנסיבות מסתוריות. כל ילדי האייטיז היו מאוהבים בווינונה, והליהוק שלה בתור אמא בסדרה שעלילתה מתרחשת באותו עשור, ומלאה במחוות לעשור ההוא ולקולנוע שלו, כמובן שאינו מקרי.



מפיקי הטלוויזיה זיהו בנקל את הכמיהה של הקהל למשהו מנחם, לבן יותר, והפיקו סדרות המשך או גרסאות מחודשות של סדרות עבר. 13 שנה אחרי שידור הפרק האחרון בסדרה, סאגת הקונספירציות, החייזרים והתופעות העל–טבעיות המכוננת “תיקים באפלה", היא חזרה בתחילת השנה לטלוויזיה, למיני–סדרה של שישה פרקים, שבה שבו גם דיוויד דוכובני וג'יליאן אנדרסון לתפקידיהם כסוכני ה–FBI פוקס מאלדר ודיינה סקאלי.



“בנות גילמור" חזרה השנה כמיני–סדרה של ארבעה פרקים ארוכים מאוד בנטפליקס עם הקאסט המקורי, תשע שנים אחרי שהסדרה ירדה, בתום שבע עונות של פטפטת אינסופית של אם חד–הורית ובתה המתבגרת, הגרות בעיירה דמיונית קטנה וקסומה בקונטיקט.



הסיטקום המשפחתי “צער גידול בנות" חזר אף הוא בנטפליקס, בשם “Fuller House", עם כולם חוץ ממרי קייט ואשלי אולסן. תוסיפו לזה את ספיישל הרימייק לסיטקום הבריטי גס הרוח, "מישהו מטפל בך?", שבו משחקים כפילים של השחקנים המקוריים; את ה"אתחול מחדש" של מקגייוור - האיש שפותר כל בעיה בעזרת מסטיק וסיכת ביטחון - עם שחקנים חדשים; ואת הסדרה החדשה של “מסע בין כוכבים", ותקבלו רק חלק מפתרונות הנוסטלגיה שהטלוויזיה הציעה השנה למי שלא רוצה להתמודד עם מה שקורה מסביב.



גם הקולנוע חזר השנה לא מעט לעבר בטוח ומרגיע. סרט האייטיז האהוב “מכסחי השדים" זכה בגרסה נשית, שבו הקומיקאיות קריסטן ויג, מליסה מקארתי, קייט מקינון ולזלי ג'ונס הן "מכסחות השדים".



הילדים קיבלו גרסה חדשה של “ספר הג'ונגל", והגדולים יותר את אלכסנדר סקארסגארד בתור טרזן ("האגדה של טרזן"). ורגע לפני שהשנה הסתיימה עלה לאקרנים “רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים", עוד סרט בסדרה האינסופית שמטרתה לגרום לך להרגיש שוב כמו שהרגשת בפעם הראשונה שראית את לוק סקייווקר ופרינסס ליאה, שאותה גילמה פישר המנוחה, על המסך הגדול - אז דונלד טראמפ עוד היה איש עסקים שבונה מגדלים גבוהים בניו יורק.



לא שכחנו



פוקימון גו: הייתה תקופה, לפני כמה חודשים, שבה הרחובות היו מלאים בציידי פוקימונים.



הבחירות בארצות הברית: מבחינה פוליטית, התוצאה הייתה מזעזעת, אבל אין לזלזל בערך הבידורי של הקמפיין.



אולימפיאדת ריו: איזה אנטי–קליימקס.



Carpool Karaoke: פינה בתוכנית הלייט–נייט של ג'יימס קורדן שהפכה ללהיט ויראלי משוגע. איפה עוד תראו את מדונה, ליידי גאגא, הרד הוט צ'ילי פפרז, סטיבי וונדר, אדל, בריטני ספירס ומישל אובמה עושים קריוקי בתוך אוטו?



סוף הבראנג'לינה: בחודש ספטמבר הגישה אנג'לינה ג'ולי בקשה לגירושים מבראד פיט, אחרי 11 שנות זוגיות, שנתיים של נישואים ושישה ילדים בכל מיני צבעים. אנחנו מחזיקים אצבעות לקים קרדשיאן וקניה ווסט.



אלבומי הפרידה של דיוויד בואי ולאונרד כהן: לפחות נשארנו עם משהו ביד. משהו קשה, אפל ומדכא.