"דמיונה"

"נולדתי בדימונה - עיר במדבר. הוריי, אטי ושמוליק ניב, הגיעו לשם כזוג צעיר בראשית שנות ה־60 ממניעים אידאולוגיים, וגם כי ראו בעיר המתפתחת במדבר הזדמנות. אמי קיבלה על עצמה ניהול בית ספר, ואבי השתלב בצוות המנהל של כיתן דימונה, ולימים הפך למנהל של טמפו בירוחם. הימים הם ימי העלייה הגדולה ממרוקו ומצפון אפריקה. ילדותי הרכה הייתה ספוגה באהבה לעיר ולאנשיה.

אמי נהגה לספר לנו ששם החיבה של דימונה הוא 'דמיונה' - כי צריך היה דמיון מפותח כדי להאמין שבאמצע השום מקום תקום עיר מקסימה שכזאת. נדמה לי שעבור הוריי, אף חוויה בהמשך חייהם לא השתוותה בעוצמתה לימים ההם, שהיו מלאי משמעות ורוויים בתחושה עזה של שליחות. הגעגוע מלווה אותם באיזשהו אופן עד היום. אולי בגלל זה, אף שהייתי בן 6 כשעזבנו לעומר, אני מגדיר את עצמי כדימונאי במקור. אני מרגיש שמודעות חברתית ורגישות לצדק חברתי זורמות בדמי".




עומרים

"המעבר מדימונה, עיירת הפיתוח המתפתחת, העיר החמה והקהילתית באופייה לעומר, יישוב כפרי בנגב, באותם ימים שכונת וילות, מקום שבו התגוררו בעיקר אקדמאים שנהנו בעיני עצמם ממעמד של שמנה וסלתה, היה קשה עבורי. השכונה שהייתה בשביל רבים מהתושבים שהתגוררו בה 'סביון של הנגב', הייתה עבורי מקום קר ומנוכר. השכונה שבה גדלתי נעלמה והתחלפה בבתים פרטיים - ביתו של אדם מבצרו. שנות ילדותי בבית הספר 'עומרים' שבנגב היו טראומתיות מאוד.

חברת הילדים האכזרית לא חסכה התעללויות מהילד שהייתי - ילד חריג בדרכו שאהבתו הגדולה היא לתיאטרון ושסימנים ראשונים של נטייתו המינית מתחילים לבצבץ. הייתי מה שנקרא ילד לא מקובל, והשפלות וחרמות היו מנת חלקי. ביליתי שעות ארוכות לבד בבית בקריאה של ספרים. הייתי לתולעת ספרים שמחסלת ספר־שניים ביום. היום אני חושב שאותן שנים עיצבו את האומן שהפכתי להיות. הצגות הילדים הרבות שיצרתי במשך השנים שמו במרכזן את הילד האחר, השונה, הלא מקובל. באמצעותן – מלבד התהליך הרגשי שעברתי - השתדלתי להיות לפה לאותם ילדים".

רפי ניב. צלם : פרטי רפי ניב. צלם : פרטי

ילדות בתיאטרון

"באותן שנים קשות מבחינה חברתית, מצאתי מפלט בעולם התיאטרון. גיבשתי סביבי חבורת ילדים ויחד יצרנו הצגות שהוצגו בבית הספר. אני הייתי היזם, המפיק, הבמאי ובדרך כלל גם השחקן הראשי. תיאטרון באר שבע של אותם ימים הפך להיות ביתי השני. מדי יום בשעות אחר הצהריים הייתי נוסע בטרמפים מעומר לבאר שבע, מתייצב בתיאטרון, רואה את השחקנים נכנסים ויוצאים ומסניף את האווירה. היה לי מינוי, אבל אחרי שהייתי צופה בהצגה פעם אחת הייתי ממשיך להגיע, יושב בפואיה ומקשיב לרמקול שממנו בקעה ההצגה.

יום אחד ניגש אלי מנהל התיאטרון גרי בילו (שיהיה לו מקום של כבוד גם בתחנות נוספות בחיי) ושאל אותי: 'ילד, מה אתה עושה פה?'. כשהשבתי שאני מאזין להצגה, זיהה בי גרי את הילד שהוא היה בתיאטרון חיפה 20 שנה קודם לכן, ואפשר לי כניסה חופשית להצגות. כך הפך תיאטרון באר שבע לביתי השני ולנחמתי, ושחקני התיאטרון באותם ימים – דורון תבורי, רבק'לה נוימן ואחרים - לגיבורי ילדותי. העובדה שחזרתי לתיאטרון באר שבע כעבור 30 שנה כמנהל אמנותי מרגשת אותי בכל פעם שאני חושב עליה".




נעורים בבאר שבע

"היציאה מעומר לתיכון בבאר שבע, עם ההתבגרות הפיזית, הפכה את גיל ההתבגרות לתקופה נפלאה עבורי. נרשמתי לתיכון מקיף ו’ - תיכון עם מגמת אמנות. למדתי תיאטרון, רקדתי בלהקת המחול והפסקתי להרגיש חריג. הדבר היחיד שעניין אותי בתקופת התיכון היו החברים ושלל הפעילויות, הכל מלבד הלימודים: מגמת התיאטרון, להקת המחול, מועצת התלמידים, תנועת הנוער המכבי הצעיר, סדרנות בתיאטרון באר שבע, שליחות לחו"ל, חברים וחברות.

אפשר להגיד שהברווזון המכוער הפך לברבור. ואף על פי שאת כיתה י’ סיימתי עם 11 שליליים ב־13 מקצועות (רק בתיאטרון ובספרות קיבלתי 100), זכורות לי השנים בתיכון כשנים קסומות של פריחה אישית וחברתית".




בית צבי

"לימודי משחק היו הבחירה המתבקשת. הייתה לי התלבטות קצרה בין ניסן נתיב לבית צבי, שהיו שני בתי הספר היחידים החשובים באותם ימים. אחרי שהתקבלתי לשניהם, בחרתי בבית צבי. הבחירה הזאת הייתה משמעותית ביותר ואפשר לומר שעיצבה את המשך חיי, לטוב ולרע. השנים בבית צבי היו אינטנסיביות, מסעירות, מרגשות וקשות. למדתי שם הרבה ממה שאני יודע על תיאטרון וגם על החיים. פגשתי שם מורים ואנשי מקצוע שמהם למדתי המון והם עיצבו את אישיותי המקצועית. שם גם פגשתי את שמוליק יפרח, בן כיתתי, גם הוא יליד דימונה, ולימים הפכנו להיות שותפים לפרויקטים הגדולים והמרגשים בחיי. שם התחלתי ללמד ולביים.

כחלק מהתהליך העמוק של לימודי המשחק, הושלם תהליך היציאה שלי מהארון. זה הדבר הכי קרוב ליציאה מעבדות לחירות שאפשר לתאר. אבל באותן שנים בית צבי גם היה דיקטטורה שנשלטה על ידי איש אחד - גרי בילו. באותן שנים הוטרדתי, הותקפתי ונסחטתי מינית על ידו - ולא הייתי היחיד. רק כעבור שנים, כשהעזתי להשתחרר מבית צבי והתחלתי תהליך שבו הבנתי מה עברתי ודיברתי על כך, הושלמה באמת יציאתי מהארון הזה. בעיניי מהפכת MeToo# זו המהפכה החשובה של המאה ה־21, ואני גאה להיות חלק ממנה".




נעם 

"מאז ומתמיד ידעתי שאני רוצה להיות אבא. בשנת 2000 נולד בני הבכור, נעם. יעל, אמא של נעם, ואני הבאנו אותו בהורות משותפת, וזה בלי ספק הצעד החשוב והמשתלם ביותר שעשינו בחיינו. נעם ממלא את חיי אושר וגאווה, וכל שלב בגדילה שלו הוא גם שלב בצמיחה שלי. היום הוא כבר בן 17, גבוה ממני, תלמיד וספורטאי מצטיין. ובכל מה שנוגע להורות - כל הקלישאות נכונות ואני אוהב את נעם עד הירח, מסביב לכדור הארץ וכל הכוכבים וגם בחזרה. אני אוהב את נעם יותר מאשר את החיים עצמם".




הסטודיו בשכונת התקווה

"אחרי שנים ארוכות בבית צבי, כתלמיד וכמורה, בשלב שבו הרגשתי שאיני יכול יותר, הושטה לי יד חברית חמה ואוהבת ופתחה לי שער לתקופה מקצועית חשובה ונהדרת בחיי. לילך סגל, המנהלת האמנותית של הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, שפועל בלב שכונת התקווה, הציעה לי להצטרף לצוות ההוראה. במשך 15 שנים לימדתי בסטודיו, ראיתי אותו הולך ומתפתח והופך לאחד מבתי הספר המובילים למשחק בארץ.

בסטודיו, בעידודה של לילך, ביימתי לראשונה למבוגרים והוצאתי מתחת ידי כמה מההפקות האהובות עלי ביותר. פגשתי עשרות רבות של תלמידים מוכשרים, וחלק מהם אף הפכו להיות שחקנים שלי ושותפים לדרך. בסטודיו של יורם תמיד ארגיש בבית".




זוגיות ומשפחה

"הייתי בן 38 וצמא לאהבה כשקיבלתי טלפון ממיכל, שהייתה פעם תלמידה שלי: אני רוצה להכיר לך את החבר הכי טוב שלי, ניר תמיר. הוא רקדן וחזר בדיוק לארץ אחרי כמה שנים בחו"ל. אני חושבת שתתאימו. ניר ואני נפגשנו בערב ט"ו באב ומאז אנחנו יחד. בט"ו באב נחגוג 15 שנים יחד. או כמו שאנחנו אוהבים להגיד - נחגוג את חתונת המרציפן שלנו. ניר היה רקדן כשהכרנו והיום הוא מורה לג'ירוטוניק. יש לו סטודיו מקסים ברמת החייל. אנחנו מגדלים יחד את נעם (17) ויותם (8). ניר הוא השקט והביטחון שלי.

מאז שאנחנו יחד נעלמו לי הסיוטים בלילות, ואני זוכר תמיד מה חשוב באמת בחיים האלה. נרשמנו כזוג ב'משפחה חדשה' ואין לנו כל צורך להתחתן באופן מסורתי. אנחנו מרגישים שהבית שלנו הוא המבנה המושלם בעולם, אבל בכל זאת מקומם שהמדינה מפלה בין אזרחיה. יש אוכלוסיות שלמות שמשרתות בצבא, משלמות מסים, ממלאות את כל חובותיהן ונגזלת מהן הזכות הבסיסית להתחתן, לאמץ ילדים או להביאם באמצעות אם פונדקאית. כל זמן שזה המצב, ישראל מבחינתי אינה מדינת כל אזרחיה".

ניר תמיר. יח"ץניר תמיר. יח"ץ

גודמן - בית הספר למשחק

"לפני 12 שנים, פנה אלי שמוליק יפרח להצטרף אליו להקמת בית ספר למשחק בבאר שבע. שמוליק הוא איש חזון וחלם על החזרה דרומה עוד בימים שבהם למדנו יחד משחק. באותם ימים, המחשבה על בית ספר רציני למשחק מחוץ לביצה התל־אביבית נראתה כמו פנטזיה. אבל כזכור, שנינו ילידי 'דמיונה'. הוא קרא לי לבוא - ואני הצטרפתי.

בתוך זמן קצר הפך גודמן מחלום למציאות, לבית ספר מעולה למשחק עם מקום של כבוד בין בתי הספר המובילים בארץ. מסיימים אותו מדי שנה צעירים מוכשרים שמשתלבים בתיאטראות השונים, בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע. עם הקמתו הכרזנו שמוליק ואני על גודמן כעל בית ספר מאפשר ובלתי מתפשר. ואכן כזה הוא: בבניין יפהפה ומצויד להפליא, ולו שני אולמות תיאטרון מטופחים, פועל בית הספר בהצלחה גדולה".





תיאטרון באר שבע

"כעבור שבע שנים טובות בגודמן, הוזמן שמוליק להגיש מועמדות למנכ"לות תיאטרון באר שבע, ומשזכה בתפקיד הזמין אותי להצטרף אליו כמנהל אמנותי. החזרה שלי לתיאטרון שבו גדלתי, מקום שכילד היה עבורי עיר מקלט, מקום מפלט, והפעם כמנהל אמנותי, ריגשה אותי עד מאוד. התחייבתי ליצור תיאטרון איכותי לקהל המנויים שלנו ולצופים ברחבי הארץ. תיאטרון טוב הוא בעיניי תיאטרון שמציב מראה אל מול פני החברה - מה שהופך אותו לרלוונטי, מצליח להצחיק או לרגש ומעורר מחשבה. אני מרגיש שעם הבמאים והיוצרים המוכשרים שעובדים איתי, להקת השחקנים הנהדרת שגיבשתי, היוצרים הצעירים שגידלתי והצוות הנפלא, אנחנו מצליחים ליצור מדי שנה הפקות כאלה בדיוק. אני רואה בתפקיד הזה פסגה של הר במסע חיי".

“סוליקא", מחזמר ישראלי מקורי מאת מאור סבג ותאיר סיבוני, דרמטורגיה ודיאלוגים: שחר פנקס, בימוי: רפי ניב, בתיאטרון באר שבע ובכל רחבי הארץ