המופע נפתח בנאמבר יפהפה בהשתתפותם של רוב חברי הקאסט, שכלל בעיקר מחרוזות משירי עבר ופאנצ'ים מצחיקים על 'פרשיות' שנקשרו לפסטיגל לאורך השנים (שיר הסלפי שעורר סערה, "שיר הפרחה" שחודש לאחרונה וכ"ו) – והכל נצבע באור צבעוני, משעשע כייפי וצעיר. הבמה נמלאה רקדנים, האווירה שידרה ברודוואי והעיניים של הידוענים נצצו בהתרגשות, התרגשות אמיתית – שהזכירה לרגע שגרה של תרבות. כלומר, עד שנשמעו מחיאות הכפיים המוקלטות, תזכורת למציאות העגומה בה פסטיגל הוא בסה"כ סרט ארוך ולא בילוי שמחכים לו שבועות ארוכים וקונים חוברת שירים במחיר מופקע.
מכאן, הפסטיגל המשיך בעלילה הרגילה והאופיינית – אתם יודעים, רעים וטובים, גיבורים ונוולים, וכמובן, נועה קירל אחת שתופסת הרבה פוקוס. בין לבין, קיבלנו ביצועים רבים של שירים מהעבר הקרוב והרחוק. חלקם סתמיים ומנותקים (עומר חזן שר "אדוני ראש העיר" של יגאל בשן) וחלקם מרהיבים, לא פחות, ביניהם "בוא אל החגיגה" בביצועם של שירי מימון, רן דנקר ואילנה אביטל ו"אגדת השמש הירח" שעבר עיבוד מדהים ובוצע על ידי ריטה, סטטיק ובן אל. לא יודעת מה איתכם, אני כבר הכנסתי אותם לפלייליסט שלי.
למעשה, הקסם של המופע נשען בעיקר על הקאסט, והפעם, ובכן, קיבלנו כמעט את כולם. מחני נחמיאס ומיכל ינאי, דרך קווין רובין ונועה קירל, שרית חדד וטלי אורן, איציק כהן ועודד פז ועוד עשרות (!) – חנון רוזן והפקת הפסטיגל הקפידו ליצור תמהיל נכון מבחינת גילאים – כך שהורים, צעירים וילדים יוכלו להנות, וליצור שפה שמכוונת פחות או יותר אל כולם. מכאן, כבר לא ממש משנה מי הטובים ומי הרעים – העיקר שזכינו לראות שוב פרצופים מוכרים בתפקידם האמיתי, על הבמה, ולא רק מייחצנים חטיפי אנרגיה בסטורי.
נכון, וודאי שיש מה לשפר. הבאז סביב ה"אינטראקטיביות" שבמופע הסתכם בבחירות שוליות שלא היוו השפעה כלל (הבחירה הסתכמה ב"איזה שיר יבוצע קודם") ובנוסף, רסיסי העלילה ששובצו בין הנאמברים לעתים נטו להיות ארוכים ומייגעים מדי.
אבל, אין ספק כי התוצר הסופי עבר לגמרי את הציפיות, ולהוציא את התקלות הטכניות – קיבלנו מופע כייפי, מגוון וקליל שכיבד את הזמן והכסף של הצופה (בקלות ניתן היה להשיג כרטיס בפחות מ-10 שקלים) והלם את התואר "לכל המשפחה". עכשיו רק נותר לספור את הימים עד חנוכה הבא, בתקווה שיתרחש איזה נס, ונוכל לחזור סוף סוף לשמוע מחיאות כפיים אמיתיות, כאלה מכל הלב.
התרעות פיקוד העורף