“קוקומו סיטי" הוא סרט מרתק. אין בו כלום: לא רעיון, לא סיפור, לא משחק, ואף יותר מכך - יוצרתו ד' סמית כנראה ידעה את זה לפני שצילמה אפילו פריים אחד, אבל היא נורא רצתה לעשות סרט, ועל כן עשתה שימוש בטריק שיווקי שעובד על הצופה לפרק זמן קצר: היא שתלה שלט גבוה מאוד באמצע המגרש ועליו כתבה בניאון זוהר למרחקים: טרנסג'נדריות.
אורי גוטליב חוזר לקדמת הבמה: "כשילדי הנובה התחילו לצחוק על המצב, הרשינו גם לעצמנו"
סדרה אחת וסרט אחד שיוכלו להנעים את זמנכם בין הפקקים
מי עיניים בראשו ולא יעצור לרגע להעיף מבט. זה, אגב, מה שיראה אותו עובר אורח המתפתה לשלט: טרנסג'נדריות אפרו־אמריקאים העוסקים בזנות מספרים על מפגשים מסוכנים עם לקוחות - שיש ביניהם כאלה האוהבים אישה עם פין ויש כאלה שלא, וכל זה בסרט שחור־לבן. הטרנסג'נדריות לעיל פולטות לחלל האוויר סיפורים תפלים, אמירות שאין בהן חוכמה, לא טעם, גם לא חן, אבל מה: הן טרנסג'נדריות.
אפשר למשל היה באותה המידה למקד את הסרט בזונות. כלומר כאלו שנולדו נשים ולא כאלו שנולדו גברים ושינו את מינם. לא מתקיים כאן דיון רציני סביב השאלה - אם יש כלל מקום לדיון כזה בעל ערך כלשהו - מדוע מישהו מעדיף טרנסג'נדרית. העילה היחידה לעשיית הסרט הנראית כאן סבירה בקושי היא שהמילה טרנסג'נדרית נחשבת (אולי) לאקזוטית יותר מסתם עובדת מין מן השורה.
אחרי חצי שעה בערך נשבר לי מהכלום הזה וכיביתי את הטלוויזיה. בהחלט יכול להיות, ותסלח לי יוצרת הסרט, שאחרי חצי שעה הסרט מתמלא תוכן והופך להיות "חלף עם הרוח" מודרני ואת זה פספסתי. בהחלט יהיה לי עצוב לגלות שהחמצתי את סקרלט אוהרה החדשה, שהיא כמובן טרנסג'נדרית.