ישראל עברה הרבה טראומות במהלך 75 שנותיה, אך לא חוותה שום יום זיכרון שבו חלק גדול כל כך מהאנרגיה הלאומית הוקדש להתחשבנות - אילו שרי ממשלה מוזמנים לבתי הקברות ואילו לא. בשבוע האחרון ספגנו פיגועים בערב יום השואה, ביום השואה, בערב יום הזיכרון וביום הזיכרון.
לממשלה אין פתרון קסם ביטחוני, רחוק מזה. אבל השר איתמר בן גביר ידע שאם יהיה חכם על משפחות שכולות, התקשורת המכורה תתעסק בפרובוקציות שלו בבית העלמין בבאר שבע במקום בפיגועים. הצעקות בבתי העלמין הדגימו את זרימת שפכי הטוויטר לתוך העולם האמיתי. במרחב הדיגיטלי העובדות מתהפכות, וכך הפכו המשפחות השכולות - שביקשו מפוליטיקאים להדיר את רגליהם מהטקסים - ל״שמאל״ המשוקץ שאפשר להאשים אותו בכל.
הביוב הדיגיטלי זלג לתוך היומיום, אפילו לקדוש שבימים. ממשלה שעיניה בראשה הייתה מבינה את הסכנה הטמונה בשבר הגדול, ומפנימה שגם אם תוכניתה המקורית הייתה אחרת, בשלב הנוכחי כבר ברור שמשימתה העיקרית היא לאחות אותו. אבל הממשלה הזו העמידה פני אחדות מזויפים למען המצלמות והסקרים, בעודה מדרבנת אנשי ימין לצאת להפגנת ענק שהיא עצמה ארגנה ומימנה, כדי להביע תמיכה ברפורמה שתנסה לגבור על גלי המחאה החילונית.
נאומי טקסי יום הזיכרון הקפידו לכלול את המילה ״אחדות״, ובטקס פרסי ישראל הביע שר החינוך יואב קיש תקווה ש״נצליח להגיע להסכמה רחבה״. אבל שר המשפטים יריב לוין, מלווה במשיחיות של שמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ׳, המשיך להשקיע משאבים בגיוס מפגינים שיבואו לתמוך ברפורמה שלו, זו שגרמה לשבר מלכתחילה.
התפייסות והתמתנות לא יכולות להסתכם באמירה כזו או אחרת בטקס מסוים. הן דורשות דרך חיים שונה: הפסקה של הפוליטיקה המגזרית ושל הפופוליזם הקדחתני לטובת פעילויות אינטנסיביות ומתמשכות של גישה מאחדת וממלכתית. זה הדבר היחיד שיבנה בחזרה את האמון. חתירה להסלמת הוויכוח ואמירות כמו ״חייבים לצאת להפגין בעד הרפורמה״ תוך העמדת פנים של התמתנות - זה פשוט לא רציני.
איפה השמרנות?
לפני 30 שנה ישראל עדיין נחשבה ל־emerging market, למאותגרת עם פוטנציאל. אבל בגיל 75 ישראל היא כבר לא טינאייג׳רית עם תקוות פנטסטיות ועתיד מבטיח - היא כבר מסומנת כמדינה שהצליחה. המטרה עכשיו היא לשמור על ההצלחה. קצת מצחיק שדווקא המחנה שנחשב לשמרן, הוא שרוצה מהפכות. השמרנות האמיתית אינה רדיקלית ומהפכנית, אלא להפך.
התיאוריות השמרניות הקלאסיות גורסות ששינויים צריך לבצע לאט ובזהירות, ולהתבסס על ניסיון מוכח ועל היסטוריה. לא בכדי הגישה השמרנית מאפיינת גופים ומדינות שחוו הצלחה - מהפכות נועדו לאלו שמקווים להצליח, ולא לאלה שכבר הצליחו ורוצים לשמר את מעמדם. הממשלה הוצגה לציבור כהומוגנית לקראת הבחירות, אבל היא לא באמת כזאת. היא מורכבת מזרמים שמרניים וזהירים באופיים, ולצדם - זרמים קיצוניים שמגדירים הצלחה במונחים משיחיים או דתיים, ומחפשים מהפכות.
בגיל 75, המצב הוא כזה: יש פה אוכלוסיית מתנחלים עיקשת שלעולם לא תסכים לפנות חבלי ארץ, שטופחה על ידי כל ממשלות ישראל לדורותיהן. אוכלוסייה חרדית גדלה והולכת, שגם אם היא עוסקת בגמ״חים ובשימור היהדות - אינה מתגייסת לצבא ואינה תורמת לתל״ג, אלא נתמכת במדינה מתוך הגדרה.
אוכלוסייה ליברלית, יצרנית ותוססת, שבשום אופן לא תהיה מוכנה לחוקי דת ולהחלשת מערכת המשפט על ידי קיצונים ואינטרסנטיים. אוכלוסייה ימנית שמרגישה שהיא ״סוג ב׳״, כי בעיניה ההחלטות מתקבלות במעוזים אחרים, גם כשהימין מנצח בבחירות, ומבחינתה דמוקרטיה היא רק ניצחון הרוב. ולקינוח - אוכלוסייה ערבית שמרגישה ״סוג ג׳״, חלקה מרצון לעומתי בהתבדלות וחלקה מחוסר ברירה.
את הפאזל הזה צריך איכשהו לחבר למדינה שממשיכה הלאה יחד, חזקה מכל שוחרי רעתה, ובמקביל - משגשגת ומהווה מקום בטוח לדורות הבאים. וכן, ישנו גם העניין של צפיפות אוכלוסין, שהרי אלוהים בירך אותנו בפרו ורבו, ולכן (בין היתר) אנחנו מתקשים למצוא דיור במחיר נורמלי ונתקעים בפקקים.
הדבר הנורא הוא שאף אחד מהפוליטיקאים לא מדבר על הנושאים האלה. הבעיה היא לא הביביסטים, האנרכיסטים או השמאל. תכנון העתיד דורש פתרון, והוא לא יגיע ממחרחרי ריב וממחוללי הפגנת הימין שלא רואים בעיניים, כמו ברל׳ה קרומבי וח״כ אביחי בוארון.
לכודים ברשת
לישראל בת ה־75 יש מאפיין קריטי נוסף: הפיתוי להקצין הוא גדול מדי. ההקצנה, גם אם מתמצה בדיבורים בלבד, מייצרת יותר מדי תהילה. כך, למשל, ח״כית זוטרה משולי הליכוד מקבלת המון תשומת לב כשהיא מגדפת את אחד המשוררים הישראלים הגדולים מיד לאחר מותו.
המהפך, שנתן יותר מדי כוח לאמירות בוטות ולרטוריקה של ״הם״ ו״אנחנו״, התרחש במהלך העשור האחרון, עם התחזקותן האקספוננציאלית של הרשתות החברתיות.
לפני עשר שנים בלבד הפוליטיקאים היו תלויים בכלי התקשורת כדי לשמור על קשר עם הציבור. הם היו תלויים בעיתונאים, שגם אם היו מוטים ובעייתיים - התנו את הבמה התקשורתית בהתנהלות ממלכתית, מיננו את החשיפה, ונתנו נקודות על עשייה אמיתית. אבל עם השנים הפוליטיקאים גילו את עוצמת הרשתות החברתיות, והעבירו לשם את פעילותם מלא־מלא. הרשתות הן הסיבה לכך שפוליטיקאים הפסיקו לעשות והתחילו לעסוק בנראות בלבד. הקשר שלהם עם ציבור בוחריהם קם ונופל על נוכחותם ברשת ועל יכולתם לייצר תעמולה.
הבעיה היא שחוקי התעמולה האנכרוניסטיים לא הותאמו לעידן הדיגיטלי - הם מתייחסים רק לכלי התקשורת המסורתיים, ולא הורחבו למוקד העיקרי של תקשורת ההמונים בימינו. כך הגענו למצב שבו הפוליטיקאים לכודים במלכודת התקשורת שיצרו לעצמם. מצד אחד, הם כבר לא זקוקים לעיתונאים שיתווכו בינם לבין הציבור הרחב ואין עליהם מגבלות. מצד שני, אם חלילה יפנו אנרגיות לעשייה אמיתית עם מטרות ארוכות טווח - הם יפסידו בטווח הקצר לטובת אלה שישקיעו רק בנראות ברשת וייצרו תהודה.
תרעלת הציבור מתאפשרת מכיוון שלא חלים עליה חוקים מגבילים במרחב הדיגיטלי. איך זה ייתכן, למשל, שהשימוש בבוטים להפצת אינפורמציה אינו אסור? הרי הם לא מבטאים את חופש הביטוי כי אם את חופש ההונאה והפייק, בין שהפרטי ובין שהציבורי. רוב האנשים הנורמטיביים כלל אינם מודעים לעומק ההונאה שקיימת בג׳ונגל הפרוץ הזה.
אם היו חוקים קשוחים להגבלות השימוש הפוליטי ברשתות, יש להניח שהמלכודת הייתה משתחררת. לפחות מחצית מהשיח הרעיל היה נמנע, לפוליטיקאים היה מתפנה זמן לעשייה - וחיינו היו נראים אחרת. הפוליטיקאים יודעים את זה, אבל כמחוקקים - זה לכאורה מנוגד לאינטרס שלהם לייצר מגבלות על הכלי העיקרי שמקדם אותם. רק שבהיעדר מגבלות, הכלי העיקרי הזה אינו מאפשר להם להנחיל ערכים, להנהיג או להגיע לתוצאות אמיתיות.