הציטטה שהובאה כאן היא אומנם ממסכת אבות, אבל האלטרואיזם אינו מוגבל רק לאלה ההוגים בתלמוד. תראו מה קורה כאשר מישהו קשה יום מתראיין באמצעי התקשורת ומספר על המצב שאליו נקלע.
ההתגייסות העצומה בקרב הצופים או קהל הקוראים עזרה יותר מפעם אחת לאם חד־הורית להאכיל את ילדיה, או סיפקה קורת גג למשפחה שעל לא עוול בכפה נזרקה מביתה, או אפשרה לאדם שהפרוטה אינה מצויה בכיסו לשכור לעצמו עורך דין שיגן עליו בבית המשפט. אנשים מכל שכבות האוכלוסייה שולחים כסף, תורמים מוצרים או מציעים את עזרתם המקצועית בנושאים ספציפיים.
כנוירולוג, אני יודע שכל מעשה טוב שאדם עושה, יהיה המעשה פעוט ובנאלי ככל שיהיה, אפילו מתן קדימות לרכב שמנסה להשתלב בתנועה, גורר בעקבותיו תגמול מוחי בצורת הפרשה של דופאמין, אותו מתווך עצבי שגורם לתחושת הנאה, להרגשה טובה, מרומם את מצב הרוח ומחזק את מערכת החיסון.
כל ההשפעות הללו הן במישור לא מודע, כמובן. המחשבה והתכנון לעשות טוב כשלעצמם כבר מתחילים לתגמל אותנו מבחינה מוחית.
אודה על האמת, אינני מחובר לרשתות החברתיות. ואפילו את עמוד הפייסבוק שלי מנהלים עבורי, אבל אם כבר הובא הסיפור לידיעתי, אני רוצה לומר שני דברים: קודם כל, כאשר נכנסת לבית הקפה קבוצה מלווה בצלם עם מצלמה, ולפי שראיתי על המרקע מדובר באזור הגשה קטן, וכנראה גם יחסו של בעל בית הקפה ללקוחותיו לוקה לעתים בחסר, אני תוהה מה המטרה. האם זו פרובוקציה?
ודבר נוסף: אני תמה על כך שבכלל נותנים במה בתוכנית בוקר לאירועים מעין אלה. מקומם, אם בכלל, ברשתות החברתיות. מוטב היה להתעלם מהם, ובוודאי שלא לתגבר אותם ולהעצים את הפצתם.
התרעות פיקוד העורף