ארבעה גברים שייצגו את כוחה ועוצמתה של מדינת ישראל ניצבו ביום שלישי מול פני האומה. הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש השב"כ רונן בר ישבו שם כמי שכפאם שד ליד השד עצמו ועוזרו - והציגו מחזה אבסורד מחפיר. מאיפה הגיעה ההתפארות על חיסול שלושה טרוריסטים וכמה ילדים ונשים? רק וילון שחור היה חסר שם, כדי לגלות את פרצופי הטרוריסטים עם איקס גדול מרוח עליהם. מבחוץ עלתה מן הרחובות צהלת "מוות לערבים". אכן, בוצעו כמה חיסולי קונץ פטנט מרהיבים ברמה הטכנית ובסדר גודל של פיל שדוהר כדי למעוך יתוש, בעוד הביצה הממאירה ממשיכה להיות מדגרת טרור.

ניצל לפני יומיים: מי הבכיר החמישי של הג'יהאד שחוסל? צפו בתיעוד
בתים ממוטטים וכבישים הרוסים: כך נראית רצועת עזה לאחר תקיפות צה"ל
הרוג ו-10 פצועים מפגיעת רקטה ברחובות; פגיעה ישירה במבנה בשדרות

כשבוחנים את החיסול עצמו, מדובר בבדיחה: 40 כלי טיס, מאות חיילים ושותפים, האלגוריתמים והאקסלים הוזנו במודיעין מעולה, תכנון מדוקדק וביצוע מתוקתק. אלא ש"ההצלחה הטקטית" נענתה מיד בפיגוע אסטרטגי – שיתוק חצי מיליון אזרחים, בריחה של אלפים, המשך לחימה ואז המתנה מעצבנת למערכה "רב־זירתית". צריך להבין שמכאן ואילך, מדינת ישראל, אנחנו, תלויים בהחלטה של איזה ג'יהאדיסט תורן אם ומתי להמטיר עוד כמה רקטות, או חס וחלילה לשגר פגז תועה שייפול על גן ילדים. ואז מה? "רב־זירתי" וכניסה קרקעית לכל הזירות, או אולי הפצצות מרבד בשיטת מקנאמרה בווייטנאם שלנו?

כדי להבין כיצד הגענו למצב המגוחך והמטומטם של שיתוק חצי מיליון ובריחת המונים, עם בונוס של פוטנציאל להמשך לחימה, צריך לחזור לפרובוקציה שלפני כשבוע שבגינה החל האירוע, ולפרובוקציית ריקוד הדגלים שיתקיים בעוד כשבוע בשער שכם. מדובר בפוליטיקה של פרובוקציות מקדמות אלימות שמקדמת אג'נדה מפלגתית, וזה בדיוק מה שהוביל למצב של היום. מערכת הביטחון מנסה להימנע ממנה, והמערכת הפוליטית, קרי הקואליציה הנוכחית, ניזונה ממנה.

הסיפור הנוכחי החל כאשר שוטרי בן גביר דגמנו אלימות לעיני מצלמות ודווקא על רצפת האגן הקדוש במסגד אל־אקצא ובמהלך הרמדאן. בהמשך היו אלה סוהרי בן גביר, שבאחריותם מת ג'יהאדיסט שובת רעב. "אדם אחראי לגופו", כפי שציין השופט שדן בעניינו חודש קודם לכן, רק שמישהו היה צריך להסביר לכבודו שבצד ההיבט המעשי לכאורה (אף אחד כאן לא עוסק בהיבט ההומני, כן) לא מדובר ב"אדם", אלא גם בטריגר לסבב דמים שיש בו פוטנציאל הרג לשני הצדדים.

במקרה הזה התעלמו בשב"ס מפקודת בתי הסוהר - "מניעת נזקים בריאותיים לאסיר שובת רעב" כמו הזנה בכפייה, שהיא תרגיל מקובל במקרים מעין אלו. התוצאה הייתה למעלה ממאה רקטות לעבר עוטף עזה והמשכה בארבע המריונטות שהונעו על ידי אותן פרובוקציות בן גביריות ועכשיו הם מנסים לשכנע אותנו שהכל בשליטה.

החיילים שאין לגלנט

אז מה עושים כאשר המערכת הצבאית והפוליטית לא מסוגלת לשלוט לא בעזה ולא בבן גביר? נכון. סיכולים ממוקדים כדי להוכיח לציבור שיש לנו יד חזקה ובינה קצרה. הערכות קבועות של צה"ל והשב"כ, שנסמכות על השפעת החיסולים לטווח הבינוני והארוך, שוללות חיסולים כתורמים למלחמה בטרור. החיסול עצמו מחייב חוות דעת של ראש השב"כ, ראש אמ"ן והרמטכ"ל, פקודה מפורשת משר הביטחון ומעורבות של ראש הממשלה בזמנים רגישים. בדיון כזה יואב גלנט הוא בעיה, אם לא תקלה. יש לו מעיל עור ונחרצות רובוטית, אבל אין לו חיילים במרכז הליכוד, והוא תלוי בראש ממשלה שבאורח טבעי יש לו חשבונות משלו.

אגב, ושלא תהיה טעות: אני לא מזכה את מערכת הביטחון, שגם לה יש סיבות להיות מתוסכלת מהמצב מול הג'יהאד, גם שם יש כאלה שסבורים שלהרוג ערבי רע עושה גם להם טוב, אבל לשם מה ההצגה המחפירה של יום שלישי? נהרגו נשים וילדים? ככה זה כשנלחמים על הקיום - ובהזדמנות הזו גם של הקואליציה.

השאלה המסקרנת עם השלכות דרמטיות לעתיד היא האם הקואליציה של הימין חוזרת לעצמה בסקרים בעקבות התקיפות והחיסולים. מנדטים חוזרים לגוש הימין בעקבות חיסול "תשתיות טרור", וכמה ג'יהאדיסטים בכירים יחזירו אותנו למצב שבו לא רק כהנא צדק אלא גם בן גביר. עקרונית, שום דבר לא ישתנה בנדנדת האלימות: רגיעה זמנית, פרובוקציה, תגובה פלסטינית אלימה, תגובה אלימה משלנו והיתכנות של מערכה "רב־זירתית". השאלה היא כיצד ישפיעו התקיפות והחיסולים על התנודתיות של מפת המנדטים ועל עקביות המחאה.

באמיתי, אין קשר בין תקיפת צה"ל וחיל האוויר כנופיה אלימה ברצועה לבין מדיניות המחאה. אוסף מחדלי הממשלה מדבר בעד עצמו, וחרף ה"ניצחון" של הממשלה ובן גביריה, מדובר בתקרית חולפת שלא תשנה במאום את המצב בשטח ללא יוזמה אמיתית. יש אצלנו ניסיון לעשות הבחנה בין חמאס לג'יהאד, כמו הניסיון לעשות הבחנה בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס או בין טרור יחידים לטרור חוליות. כל אלו הם בריחה מאבחנה שהטרור לסוגיו בזמנים שונים הוא אחד הכלים הפלסטיניים במאבקם לעצמאות. זה כל הסיפור. אחת ממטרות הג'יהאד היא השתלבות בחזית הלגיטימית, והם הולכים בעקבות הארגונים שזכו לה. אנחנו מנהלים נגדם מלחמת חורמה עד שנשלים גם איתם ובינתיים הדם זורם ומתדלק את הקיצונים שבחבורה. לא חבל?

אל־עארורי כבר סומן

השבוע טופל הג'יהאד. מכאן ואילך המתנה לתגובת חמאס, שכלוא בין הרצון ללגיטימציה בינלאומית ודאגה לאוכלוסייה באמצעות הסכמה ישראלית לכניסת פועלים, ובין הרצון להיות הכוח הדומיננטי הלגיטימי בציבור הפלסטיני כולו. במקרה של חמאס יש לישראל מועמד טבעי לחיסול, והוא כבר על הכוונת. מילא שערוצי הימין מברכים על מועמדותו של סאלח אל־עארורי, אבל גם בתקשורת המיינסטרים מקדמים את רעיון חיסולו. "סאלח אל־עארורי הוא הטרוריסט הכי בכיר בחמאס שאתם לא מכירים (וויינט), והמטרה שלו היא להרוג כמה שיותר ישראלים... השם שלו לא מוכר ברחוב הישראלי, אבל עארורי הוא האיש שבגללו כמעט פרצה כאן מלחמה בפסח. בכיר חמאס שגדל בשומרון והפך לדמות הכריזמטית ביותר בארגון, רקם לעצמו קשרים מטהרן עד עזה דרך ביירות ואל־אקצא - כדי להגשים את מטרת־העל שלו: מתקפה משולבת על ישראל מכל החזיתות".

הכל נכון. אז מה? אז לא הג'יהאד אלא עארורי יגרור אותנו לרב־זירתית שאיש לא רוצה בה, למעט מטורללי יום הדין? במחילות המערכות הביטחונית והפוליטית יש מי שסבורים שהחיסולים הם קונצנזוס שיאחד את ה"עם" מול הדמון. נדמה לי שכיום יש חלקים נרחבים בעם ישראל שעשויים להבין שלא כולם כאן מסכימים להרוג ולהיהרג כדי שחבורת רוטמן, לוין, בן גביר וסמוטריץ' תפקיע את מדינת ישראל לטובת מסע הקטל השבטי שלה.

אה… את העיקר שכחתי. חמאס הוא המנצח הגדול. הארגון קידם צעד נוסף לטובת הלגיטימיות שלו. הג'יהאד בעקבותיו, אבל לא אלמן ישראל- ניצור ארגון נוסף (בר מוות) כמו שייצרנו את חמאס.