לרגעים נדמה שהטלטלה של החודשים האחרונים נשכחה, ושכולם חזרו לסורם, כאילו נחושים להתנגש שוב בקיר. האם מי מהפוליטיקאים המוכשרים שלנו השכיל ללמוד את השיעור? הנזקים טרם שוקמו, ובקואליציה כבר שוב מחממים את מנועי ה״רפורמה״, מכפישים מפגינים ומאיימים במהלכים חד־צדדיים ״אם לא יהיו הסכמות״. ומה באופוזיציה? כרגיל, מלחמות פנימיות.
"ההידברות - הדרך היחידה": יש עתיד והמחנה הממלכתי לא פורשות מהשיחות
בכיר בליכוד ל"מעריב": "המפלגה תרים ידיים בכל הקשור לוועדה לבחירת שופטים"
תלמי הרטוריקה הזו הובילו אותנו למבוי סתום, אין טעם לחרוש בהם ושוב להתנגש בקיר בעוצמה. נדמה שכולם נשבו בחשיבה שמה שלא הלך בכוחנות מטורפת, ילך בעוד יותר כוחנות. זו תיאוריה מזרח־תיכונית נחמדה, אבל מעבר לקרע החריף בעם היא לא בדיוק הוכיחה את עצמה.
מהקואליציה הנוכחית קשה לצפות למשהו אחר, כי היא מושתתת על יותר מדי גורמים קיצונים.
הקיצונים יפעילו כוחנות משום שאינם יודעים אחרת, והמתונים יותר בקואליציה, שרואים את טובת המדינה ולא רק את טובת מגזרי המיעוט, מרגישים כמיעוט בממשלה בעצמם. במקרה הטוב - אפשר לצפות מהם להוות בלם ולהיגרר קצת פחות על ידי הקיצונים. אבל הקיצונים ימשיכו לאיים ולהכפיש, במקום לתרגל הקשבה או לשנות את דרכם.
לכן התנהלות האופוזיציה מאכזבת מתמיד. האלטרנטיבה שגנץ ולפיד צריכים להניח על השולחן בהינתן אופייה הלא מאוזן של הממשלה, היא לא אלטרנטיבה שחותרת לעוד מסע בחירות ספוג תעמולת רפש שרק אלוהים יודע איך יסתיים, אלא אלטרנטיבה של שקט. אלטרנטיבה שונה ממה שנעשה עד עכשיו.
רוב הציבור רוצה שקט, לא קיצוניות. גם חלק ניכר ממצביעי 64 המנדטים המפוארים, מואסים במה שקורה במדינה. הם מואסים בהשפעות השליליות על הביטחון, על היחסים עם ארצות הברית, על הכלכלה, על החברה, על התרבות. רוב הציבור לא רוצה את ישראל רותחת ומטולטלת מצד לצד עם חוקים סקטוריאליים מטורללים. מעטים רוצים בהמשך המחנאות, הקרעים והעכירות שהביאו אותנו לסף התהום.
אז מהי אלטרנטיבה של שקט? קודם כל: נטישת הרל״ב. הרבה ליכודניקים שמבקרים בחריפות את גנץ ולפיד, מודים בשקט שהיו מעדיפים ממשלה איתם מאשר עם הקיצונים. הם היו מעדיפים ממשלה עם אנשי מרכז, בלי התפיסות המשיחיות של רוטמן, מופעי הקרקס של בן גביר והגרנדמייזר של סמוטריץ׳. אבל מבחינתם, מי שאשם בהמשך הקרע הוא מי שמוביל את תפיסת ״רק לא ביבי״, או בקיצור - מחנה הרל״ב.
קשה להיפטר מהרגלים ישנים, אבל מי שמתבונן בפרטים רואה בבירור שעם ממשלה שמונהגת על ידי נציגי המשיחיים והחרדים, עוצמת ההתעסקות בנתניהו פחתה משמעותית. מנגד, האופוזיציה חלשה כי היא ממשיכה מכוח האגו והאינרציה בתחרות פנימית מתישה במקום בהסכמות ודרך ברורה. אבל כפי שהביביזם עבר את שיאו ונחלש, כך גם הרל״ב. הגיע הזמן לעבור לאסטרטגיה הבאה.
דמיינו שבמקום להיגרר להמשך השיחות בבית הנשיא, שמטרתן להשאיר את הרפורמה על אש קטנה שתוגבר כשזה יתאים לקואליציה; ובמקום לשאוף להחלפת הממשלה רק בדרך של בחירות, השישיות במספר; האופוזיציה הייתה מחליפה דיסקט. דמיינו שלפיד וגנץ היו אומרים: אחרי שלושה חודשים הבנו שההסכמות לא יבואו מבית הנשיא, כי הליכוד שבוי בקואליציה קיצונית. אבל עם ממשלת אחדות של הליכוד, תקווה חדשה ויש עתיד - ניתן יהיה להעביר רפורמה טובה בהסכמות רחבות של 68 מנדטים ואולי יותר. מי יודע - אולי אפילו חוקה. זו הדרך היחידה להחזיר את השפיות למדינה.
הושטת יד כזו הייתה מדברת ללבם של לא מעט ליכודניקים. היא הייתה מנהיגה תפיסות חדשות לציבור שמאס במלחמות היהודים, מראה מי באמת רוצה אחדות ומי לא, ומתווה את הדרך לאלטרנטיבה שרבים רוצים בה, אבל הונחו בשנים האחרונות להצטוות לאחד ה״גושים״.