מספרים שצה"ל וחיל האוויר בנו מכונת מלחמה ברמת הרכבה ותפעול של טופ רולקס. אכן כבוד, גאווה וניצלנו. במקביל, האיום על הכשירות של חיל האוויר וסרבנות המילואימניקים מהווים הזדמנות מצוינת לבחון למה בדיוק נועדה ה"כשירות" הזו שכולם מבועתים מחסרונה, ומדוע ללא המילואימניקים הסרבנים לא נוכל להגן על ארצנו. ובעיקר ניתן לבחון מפני איזו "מלחמה" מזהירים אותנו ומהם בדיוק מרכיבי האיום שאמור להפוך לתקיפה רבתי.

המאבק על דמותה של המדינה יוכרע בבחירות באוקטובר | רן אדליסט
לאחר ביטול עילת הסבירות: זהו הצעד הבא שהמחאה צריכה לקחת | אדליסט
 
ההיגיון אומר שמדובר במתקני הגרעין של איראן, בבנק המטרות של חיזבאללה ובריסוק כל תשתיות לבנון וסוריה ועזה במקרה שמשהו ישתבש. בצד הפגיעה בכשירות חיל האוויר, הולכת ומצטברת מסה קריטית של מחאות מילואימניקים לאורך ורוחב החזית, שפוגעות בכשירות צה"ל בכלל. גם כאן המטרות ברורות: כניסה קרקעית ללבנון, סוריה ועזה.

אני מניח שיש בקנה גם כמה מבצעי ידנו הארוכה מהסוג הג'יימס בונדי. אלה מעולם לא שינו את תמונת המלחמה (מצבנו הביטחוני), אבל היו חומרי התפעמות לאומית ואמונה ששום מחסום לא ימנע מבעדנו להגן על מדינתנו.

הרעיון הבסיסי מאחורי ה"כשירות" המיידית הוא שכל אויבינו המוצהרים והנסתרים יושבים דרוכים 24/7 וממתינים לסימן הקל ביותר של חולשה (ארבעה חיזבלונים הגיעו לגדר!) כדי להסתער ולהשמיד. זהו רעיון הבל מטופש ומסוכן של צבא קפוץ תחת, שמשרת מטרות פוליטיות ואידיאולוגיות שההקשר שלהן לביטחון ישראל נובע מיישומן.

כאילו חיזבאללה־איראן־חמאס הם אויב גנרי ומיתולוגי אחד שמחליף זהויות בהתאם לתקריות מקומיות, אבל נשאר בגדר איום קיומי. פעם זהו פת"ח ואש"ף, ואז עברנו לחמאס. פעם זהו "אמל" הלבנונית ואז עברנו לחיזבאללה, ופעם זה ערפאת ואז עברנו לאבו מאזן. כולם זוממים להשמיד את ישראל.

לתומי חשבתי פעם שתפקיד המודיעין הוא לזהות איומים ולהתריע עליהם. להוותי המתבגרת אני יודע שככל שנאגרים יותר איומים ככה יש יותר הערכה, תרתי משמע, לעבודת האיסוף והמחקר. ועוד אני מעריך כיום שקצת קשב מודיעיני (איסוף, מחקר והערכה) למצב הכללי של אויבינו הנוכחיים יבהיר מיד שהשמדת ישראל במחיר השמדתם הוא ממש לא בסדר העדיפויות שלהם.

אנחנו לעומתם (עם כשירות או בלעדיה), חזקים דיינו כדי גם לשרוד וגם לבצע הערכת מצב אמיתית. אלא אם כן נתעקש להמשיך במב"ם האווילי הזה בלי כל קשר לכשירות. עובדה: חרף אין־ספור עקיצות, אויבינו שומרים על איפוק בצד צבירת משקעי נקמה. הנכון הוא שמנהיגיהם משחררים לאוויר רטוריקה מאיימת בדיוק כמו הפוליטיקאים והגנרלים שלנו.

חשבון פשוט של פעילות המב"ם יוכיח שמרבית התקיפות רשומות על שם צה"ל. ותעשו בבקשה לעצמכם טובה: תפסיקו עם "הם התחילו". תשאירו את זה לפרשנים שמחשבים את "הם התחילו" מגזירות פרעה, או פרעות חמלניצקי, או מהצורר היעיל מכולם היטלר.

זמן כוכביות

כוכבית ראשונה - יש אפקט אמיתי ונכון בהעמדת הצבא על בהונותיו (כשירות). השפן הרובוטי שכלבי המירוץ שועטים אחריו במרוצי הכלבים עושה אותם מהירים יותר ונחרצים יותר בדרך למטרתם. להבדיל מאינסטינקט הציד של כלבי הגרייהאונד שרצים באמוק שהוא מטבע ברייתם, אצל המילואימניקים בצה"ל ואצל חיל האוויר נפל האסימון. ממדי הסרבנות (מה הפחד לכנות מצבים כהווייתם?) מוכיחים שאווירת המלחמה בשער והאויב הקיומי על הגדרות ומאחורי הסרכזות, נועדה לביצוע מדיניות שמטרתה מדינת הלכה שמטרתה סיפוח.

כוכבית שנייה - הצטברות של תוקפנות ישראלית מובנית באופי הסכסוך (מבצעי מנע וכו') עשויה אכן לדרדר את האזור למלחמת הכל, ואז המצב אכן מחייב צבא יעיל וחזק (כשירות).

ואכן, בנק המטרות הצה"לי מוכן לשגר צווי הוצאה לפועל, הכוחות בים, באוויר וביבשה תורגלו לרמת ביצועי הטיקי־טאקה של ברצלונה, ולפתע צצה המחאה ופגעה ב"כשירות". לא חראם על מכונת המלחמה המפוארת והמשוכללת להפליא? לא, לא חבל.

זה הזמן והמקום לבחון את מטרות ה"כשירות" לאור העובדה שהמזרח התיכון שינה ומשנה את פניו. איראן תקועה בגרוננו לא רק בהשפעתה על סוריה, לבנון, חמאס ועיראק – אלא גם בקשרים המתרקמים בינה ובין המפרציות, כולל מצרים. הסדר גרעיני בינה לבין ארה"ב ונאט"ו והמשך תהליך הלגיטימציה של איראן ימצא את כשירות צה"ל טסה בפול טורים לשום מקום.

האם ממשלת בנימין נתניהו, בסיוע המשונה של יצחק הרצוג, מסוגלת לרדת מהנפנוף באיום האיראני? אין סיכוי. לעומת זאת, מחאת המילואימניקים והטייסים עשויה להחזיר את צה"ל לשפיות מבצעית. ובנוסף, היא אמורה לדחוק את הציבור והתקשורת לחשב מסלול מחדש באשר למגבלות הכוח. להבין שבדיוק כמו שנתניהו לא סיפר לליכודניקים שמטרת הבחירות היא שינוי משטרי, כך הוא לא סיפר לצבא שמטרת המלחמה היא תחזוקת ההתנחלויות והדתת המדינה.

זמן תמיהה

נניח שלקראת סוף פגרת הכנסת, או אולי בעוד שנה מאז צללה ה"כשירות" ואחרי סערת הסרבנות – יסתבר שאף אחד לא תוקף או מתכונן לתקוף את ישראל. מה יקרה? מה זה אומר לגבי איומי "האיראנים על הגדר וחיזבאללה וחמאס רק ממתינים להזדמנות שצה"ל לא יהיה ב'כשירות' כדי להסתער"?

השאלות האלה מגיעות עד סִפו של האבסורד הטרגי של מדיניות הביטחון: צבא חזק מאפשר ניהול מדיניות ביטחון אגרסיבית, צבא חלש מחייב ניהול סיכונים זהיר ודחיפה לפתרון מדיני. במונחים של כדורגל, צה"ל לא רוצה לנצח בתוצאה של 5-10, אלא שואף ל־0-10, מקסימום 1-10. כל תוצאה אחרת היא הפסד, משום שבתנאים הנוכחיים אנחנו חוזרים אחרי המלחמה למשבצת שממנה יצאנו, ומשם נצא למלחמה הבאה.

אני מעריך שצה"ל, בימים האלה, יכיל צעדי התעללות כמו מגדל כלונסאות של חמאס שמתצפת היישר לחדרי השינה של נתיב העשרה, או אוהל של חיזבאללה בהר דב. ואיפה הימים של שיירות החמורים שהיו עוברות שם בשלווה עם שקי החשיש ושאר הטובין ששווה להבריח מסוריה ללבנון ולהפך.

בנוסף, ארה"ב "מעריכה מחדש את הסיוע הביטחוני". לא מדובר רק בכסף ובשווה כסף, אלא גם במודיעין קריטי שרק המערך האמריקאי מסוגל להביא ובמכשור קריטי שמחייב החלפה לאחר בלאי מוגדר.

אני שומע שבקואליציה יש קולות שקוראים לפטר את ארה"ב. אוקיי, אחרי שפיטרו את ה"טייסים" (שם קוד גנרי ללוחמי ראשי החץ בכלל צה"ל) אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו בשמיים ועל שליחיו עלי אדמות. אלה אינם חדלים מהפעלת פרובוקציות, בעיקר בגדה שהיא חזית נפיצה עם פוטנציאל סחף של חזיתות נוספות. מה שיוביל לקטטה רבתי בין צה"ל לממשלה.

כך עד שייפול האסימון, או עד שניפול על חרבנו.