המילה "איראן" חזרה השבוע פעמים רבות בפי בכירי ההנהגה בירושלים. רמזים שדלפו מהם ומהמערכת הביטחונית בעקבות רצח בת שבע ניגרי ליד חברון לימדו כי האיראנים פועלים כאן במשרה מלאה ובהצלחה לא מבוטלת.
"דורשים נקמה": במערכת הפוליטית מגיבים לפיגוע בדרום הר חברון
נתניהו בזירת הפיגוע: "בעיצומה של מתקפת טרור שמוכוונת ע"י איראן"
האיראנים לא המציאו דבר ולא פעלו בלי סיבה. הם גמלו לישראל על מה שעשתה להם במשך שנים. על לוחמה חשאית, מקרוב וממרחק, שיזמה בתוך שטח איראן, ועל פעילותה נגדה ונגד ידידיה בגבולות השונים של איראן עם שכנותיה - בעיראק, בסוריה, במדינות ערביות אחרות ובכמה ממדינות מרכז אסיה.
לפני כשנה וחצי החליט מחנה ההתנגדות להקים בסיס, ראש גשר, מול פרצופה של ישראל. חמאס והג'יהאד האסלאמי, בתיאום ודחיפה של ידידיהם בטהרן ובביירות, איגדו יחד חמושים מג'נין ומשכם. כך נולדו גוב האריות וגדודי ג'נין, וכך הגענו עד הלום. בכך עשו האיראנים וידידיהם הפלסטינים לישראל מה שעשו מדינות המפרץ למשטר הסורי בשנות המלחמה העקובות מדם.
מנגנון מודיעין זר מזהה פרצה או היחלשות של רמת המשילות במדינת יעד, רוכש נאמנים מקומיים ומזין אותם בכסף ובנשק. במקרה של אסד, המטרה הייתה להפיל את המשטר כי היה חוליה מרכזית במחנה האיראני. ידידיו של הנשיא הסורי חשו להצילו והכשילו את המזימה, אבל עד שכל זה קרה, החלישו אויבי הבעת' את המשטר והקיזו את דמו.
במקרה שלנו, המטרה העליונה של אויבינו היא לערער את היציבות בגדה עד לקריסת הרשות הפלסטינית, או לכתו של אבו מאזן, ואז להשתלט עליה. המטרה המשנית היא להתיש את ישראל ולחולל בתוכה פילוג ופיצול. המערכה הזו, שאין לה שם, החלה בראשית 2022. האיראנים ובעלי בריתם היו מעודדים ממבצע שומר החומות במאי 2021.
ישראל לחמה בחמאס והתקשתה להעניק לו מכה ניצחת, ולעומת זאת, נרשמה התעוררות מפתיעה בשורות ערביי ישראל. כמו כולנו הם הבחינו כי ישראל הולכת ונקלעת למשבר פוליטי שיחליש אותה, וראו בכך עידוד. הם כמובן לא שיערו כי שנה אחר כך תגיע החולשה הזו למשבר חריף, מועיל מאוד מבחינתם, בצמרת צה"ל.
אבל הפרצה המרכזית שדרכה הם נכנסו נפערה דווקא ברמאללה. הרשות התערערה ובעצם "קראה" להם להתנחל במחוזות החולשה שלה. היה זה אחרי שנים שבהן פעלו כוחות חזקים להתישה, כל אחד בדרכו. האמריקאים שללו ממנה תקציבי סיוע, האירופים החליטו שכל יורו שישקיעו בפלסטינים ילך ישירות למיזם שלשמו הוקצה, ולא דרך הרשות כבעבר. ישראל חוקקה את החוק לקיזוז כספי מחבלים ושינתה את מדיניותה כלפי הרשות. אם בעבר הייתה הרשות שותפתה למאבק בטרור, אזי בשנים האחרונות התייחסה אליה ישראל כאל עול וסירבה לכל יוזמה לחזקה.
את כל זה ראו חמאס, חיזבאללה וידידיהם באיראן, וכמו סוחרים ממולחים ידעו לקפוץ על ההזדמנות. הם החלו לשלוח נשק לשטחים דרך ירדן. הם עשו זאת דרך מעבר אלנבי או מבריחים שנשלחו לשטחים מתים לאורך הגבול. יחד איתו שלחו כסף מרחוק, באמצעים דיגיטליים. כך הם הקימו קבוצות חמושות בשכם ובג'נין, והם חותרים לפעול באופן דומה גם בטול כרם וביריחו. זו לוחמת גרילה במלוא מובן המילה. לוחמים חמושים המבצעים פשיטה בשטח מוכר, בנשק חם, ומיד אחר כך חוזרים למסתור.
את המערכה נגד המשטר הסורי יזמו הסעודים, הקטארים ואיחוד האמירויות. כל אחד מהם הקים פלג חמוש במחוזות ההשפעה השונים מתחת לאף של אסד. אחר כך הזרימו לנאמניהם כסף, שלחו נשק והתוו עבורם מדיניות. בשיא המערכה לחמו נגד הבעת' יותר מ־20 פלגים, רובם בערים הגדולות וסביבותיהן. למחנה האיראני־פלסטיני, לעומת זאת, יש תשתית מן המוכן. אלמלא מנגנון הסיכול המפותח של ישראל, ואלמלא הרשות הפלסטינית, שפעלה לאורך השנים נגד חתרנות פנימית בשטחי השיפוט שלה, מצבנו כיום היה רע הרבה יותר.
אחד שיודע
לפני כמה ימים שוחחתי עם גורם דיפלומטי מאחת המדינות הקרובות לנו. אחד שמכיר את מקבלי ההחלטות בישראל טוב מרוב הישראלים. בחזותם, בשמותיהם ובעיקר בפועלם. הוא מספר, בפעם הראשונה אחרי שנים, על אובדן האמון ביחסי ממשלתו עם ישראל. כבר אי אפשר לבטוח, הוא אומר, הם אומרים דבר אחד, ועושים דבר אחר. אפילו המערכת הביטחונית לא מצליחה להציל אותנו מכך. קצין בכיר נותן לנו מילה, למחרת הדרג המדיני הופך אותה על פניה.
כל זה הורגש במיוחד, הוא סיפר, אחרי פסגת עקבה ופסגת שארם א־שייח'. ישראל, הפלסטינים, המצרים, הירדנים והאמריקאים התכנסו כדי לנסות להרגיע את המצב בשטחים. זה היה עוד בפברואר, כאשר היציבות הביטחונית בגדה כבר הייתה מעורערת, אבל עדיין לא כמו שהיא היום. היו שיחות טובות, הוא נזכר. ישראל נתנה הבטחות שנועדו להרגיע. הקפאה זמנית של תוכנית בנייה בהתנחלויות, והפחתה של הפעילות המבצעית בתוך הערים הפלסטיניות. בתוך זמן קצר הכל הופר.
החלטתי להתעכב איתו על הפעילות המבצעית בערים הפלסטיניות. כמעט מדי לילה, כבר במשך שנתיים ויותר, פושטים צה"ל ויחידות מיוחדות של משמר הגבול על בתי מבוקשים ולוקחים אותם לחקירה. מה מצופה מישראל, תהיתי, הרי כל העצורים הללו מבצעים או מתכננים פיגועי ירי נגד חיילים ואזרחים ישראלים. לא רק זכותה של ישראל לפעול נגדם, זו חובתה.
אנו מבינים את הצורך של ישראל להגן על עצמה, הוא ענה, אבל יש לעשות את זה במידה. לא עצרתם רק את אלה שפעלו נגדכם, אלא גם פעילים שדיברו בתקשורת נגדכם, וגם כאלה שרק הביעו מחשבה או רצון לפעול אבל טרם פעלו. המספרים, הוא הוסיף, היו גדולים מאוד ומיותרים.
לזכותו ייאמר שכבר לפני שנתיים הוא ושותפיו הזהירו מעומקה של הפעילות הזו. גם אז הם אמרו שהם מבינים את הסיבות לה, אבל התריעו כי הארגונים הפלסטיניים יגיבו על הפעלת כוח ישראלית באלימות רבה, וביקשו מישראל להפגין איפוק כירורגי. המעצרים הללו מופרזים, זעקו אבו מאזן ואנשיו, ואיתם זעקו גם אחרים. והנה זה הגיע.
אחר כך הוא עבר לדבר על מצב הרשות הפלסטינית, וגם שם הפתיע לרעה. הרשות לא מצליחה להשתקם, הוא אמר, גם לא אחרי מבצע צה"ל בג'נין. היא אומנם ביצעה עשרות מעצרים, אבל זה לא יימשך לאורך זמן. ישראל דורשת ממנה את הבלתי אפשרי, הוא התאונן. היא רוצה שהרשות תטיל משילות על ג'נין ושכם כאילו הייתה צבא סדיר. אין לה אנשים, ואין לה כלי רכב, ואין לה כסף לעשות את כל זה. מצד אחד ישראל דוחקת אותה לפינה, מצד שני הציבור הפלסטיני מתנגד לפעילות שלה, זה מצב בלתי אפשרי. אבו מאזן קורא לפעול בלי אלימות, אבל זה שיבוא אחריו לא יוכל לנהוג ככה, כי הוא למד שזה לא משתלם.
התחושה כיום, הוא סיכם, כי הממשלה שלכם אינה מוטרדת מיחסי החוץ שלה. לא מהירדנים, לא מהמצרים, לא מהבית הלבן או ממחלקת המדינה. כאן הוא בחר את המילים בדיפלומטיות. ברור לנו שאתם במצב בלתי רגיל, אמר, אבל אתם מזיקים לעצמכם.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל