בסדר יום תקין, שתי סוגיות מרכזיות אמורות היו לעמוד היום (ראשון) בראש סדר היום, בעקבות מהומות מבקשי המקלט האריתראים חסרות התקדים בדרום תל אביב במהלך השבת.
"יגיע לשפיכות דמים": מכתב האזהרה שנשלח למשטרה טרם העימותים
176 פצועים בעימותים בין מבקשי מקלט בת"א; המפכ"ל: "ערוכים לגל שני"
הסוגיה הראשונה, היא הפער המודיעיני המטריד של משטרת ישראל, ביכולת לנתח ולהבין מראש את עוצמת ההתנגשות הצפויה ולהיערך בהתאם עם כוחות גדולים. זאת מתוך תפיסה שהפגנת עוצמה כבר בתחילת האירועים הייתה לכל הפחות מקטינה את היקף הפרעות, הנזק וכמות הנפגעים.
הסוגייה השנייה חשובה כנראה עוד יותר, היא כבר ברמה המדינית ועוסקת בעצימת עיניים של ממשלות ישראל. יותר מ-15 שנים, שבהן שכונות דרום תל אביב מתפקדות כחצר האחורית של מדינת ישראל, לא הובילו את הממשלה לנסות ולנהל את האירוע, או לכל הפחות לנהל רישום תקין של האזרחים הזרים בישראל תוך הבחנה בסיסית במעמד של המסתננים לשטח ישראל בין מי שהוא פליט לבין מי שהוא בבחינת מהגר עבודה.
מתווה הסכם המסתננים שגובש בשנת 2018 על ידי ממשלת ישראל והאו״ם וממנו נסוג בסופו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאחר לחץ פוליטי שהופעל כלפיו, לא היה פותר את הבעיה כולה. בסביבתו הקרובה של ראש הממשלה נטען היום כי דווקא בהיעדרו של הסכם, בשנים האחרונות עזבו אלפים רבים של מסתננים את ישראל מבלי שהמדינה נאלצה להכיר במעמדם של אלפי מבקשי מקלט אחרים, ומדובר בהישג.
בפועל הבעיה מורכבת הרבה יותר כאשר אותם תושבים שנשארים בארץ והילדים שנולדים כמוהם כאזרחים שקופים. הרשויות המקומיות והעיקר תל אביב נדרשות לטפל כמעט לבדן בבעיה שהולכת ומחמירה, בפשיעה באלימות ובדור שני שכבר נולד בארץ, כאשר את המחיר הכבד להזנחת המדינה ועצימת העין של המדינה משלמים בגדול גם האזרחים הישראלים תושבי השכונות הוותיקות בדרום ובמזרח תל אביב.
באופן לא מפתיע, לאחר המהומות, הוויכוח הציבורי בישראל שוב עסק בבית המשפט. ממשלת ישראל מול בג״ץ, כאילו וכל הפתרון כולו נמצא שם. אל מול האמירות הללו שר החקלאות אבי דיכטר שמכיר את הנושא מקרוב מאוד כשר לביטחון פנים לשעבר אמר את האמת המובנת כאשר נשאל בגלי צה״ל האם הוא מסכים כי הבעיה העיקרית בבעיית המסתננים נגרמה בשל בג״ץ, וענה בכנות שחוסר הטיפול של המדינה וממשלות ישראל הוא הבעיה המרכזית ולא שום דבר אחר.
עתידן של בעיות קטנות להפוך לגדולות. זכיתי לשרת בפיקוד הדרום בין השנים 2005-2008 כאשר טפטופים קטנים של קבוצות מסתננים בתחילה מסודן ולאחר מכן גם מאריתראה החלו והפכו אט אט למבול של מסתננים שאף אחד לא בודק את זהותם. מתופעה זניחה למאות רבות עד לעיתים למעלה מאלף שחצו את הגבול כל לילה.
בתחילה הוצפו בסיסי צה״ל במחפשי המקלט בהם גם ילדים, וכאשר ראה הצבא כי המדינה אינה מספקת פתרון וסוגיית האחריות נופלת בין הכיסאות החל להוריד את המסתננים בבאר שבע.
לרגע היה נדמה כי הוויכוח בין פיקוד הדרום למחוז הדרום של המשטרה בדבר האחריות לטיפול במסתננים נפתר, כאשר באילת ביקשו לקלוט אותם לעבודה בענף המלונאות. אלא שעד מהרה הזרם לא פסק ובעיר הבינו את עומק הבעיה וחמורתה.
תל אביב הפכה לעיר מקלט ופעמים רבים הייתה זו המדינה ששלחה את האוטובוסים לשם. היה זה שר הביטחון היום יואב גלנט, אז אלוף פיקוד הדרום כשאמר בהערכות המצב כי בעיה שמתחילה היום בדרום תתפוצץ למדינה בפנים בעוד למעלה מעשור בתל אביב, אמר וצדק.
לאחר ההתנתקות היה זה הצבא ופיקוד הדרום שהכינו תוכניות לסגירת הגבול עם מצרים בתוכנית שכונתה "שעון חול", כאשר נקודת ההתייחסות של הצבא הייתה קודם כל מתוך חשש לאיומי הטרור שיזלגו מרצועת עזה לסיני ומשם חזרה לישראל.
לזכותו של נתניהו צריך להיאמר שלאחר שנים של דחיית מימוש התוכניות בשל סדר עדיפויות שונה, היה הוא כראש ממשלה שהחליט בסופו של דבר ליישם אותה, בשל מבול המסתננים הבלתי פוסק.
זו הייתה החלטה אסטרטגית חשובה שהתקבלה בעיתוי קריטי, וללא יישומה באופן מהיר ישראל הייתה היום בבעיה חמורה עוד יותר. אך לצד בניית המכשול, בישראל התעלמו מכך שבמשך שנים לא מעטות הסכר היה פתוח ואלפים רבים חדרו לישראל, ונותרו עד היום תושבים שקופים במדינת ישראל לחובות וזכויות בסיסיות, כאשר לצידם פעמים רבות נולד דור שני חסר זהות והכרה.
אוכלוסייה קשה, עניה, מוזנחת וחסרת זהות זו בדיוק הקרקע שעליה גדל הפשע ועשוי בחלק המקרים אף לצמוח טרור. זה בוודאי אינו הרוב ואין לכך כרגע סימנים מובהקים, אבל גם איראן חיזבאללה חמאס או ארוגני ג׳יהאד עולמי מין הסתם עלולים לגלות עניין.
אל לנו לצבוע את כולם כך רק בשל שמדובר במוסלמים, אבל כשפשע והזנחה גוברים, האלימות משתוללת ורף הפחד מוסר כפי שהתרחש בשבת האחרונה, מוטב ללמוד גם ממה שמתרחש באירופה בשנים האחרונות עד כמה דק הקו שבין אלימות, פרעות וטרור.
פער המודיעין של המשטרה בהיערכות לדרבי המפוקפק בין תומכי ומתנגדי המשטר באריתראה בשבת האחרונה, הוא מטריד במיוחד. לא היה צורך ברוגלות הפעם על מנת להבין את פוטנציאל הנפיצות של האירוע. משטרה שחיה את המתרחש בשכונות אלה אמורה הייתה לנתח את התמונה מראש. אלה לא היו אירועים ספונטניים וכאלה שלא היה ניתן לחזות אותם, ולראיה שתי הקבוצות היריבות הצטיידו מראש בחולצות זיהוי שהקלו על סימון שני הצדדים. באירועים בסדר גודל כזה יש סימנים מקודמים כאשר גם במקומות אחרים בעולם התפרצו עימותים דומים. כמו במקרים אחרים היערכות מבצעית מתאימה ועוצמות נדרשות בכוח אדם ואמצעים שהיו פוגשים את המתפרעים בעוצמות הנדרשות בתחילת האירועים היו כנראה מקטינים את עוצמת החיכוך.
אלה בדיוק הדברים שראוי שהשר לביטחון פנים איתמר בן גביר יבדוק ויוודא את מוכנות המשטרה בהערכות המצב השבועיות מול בכירי המשטרה. זה תפקידו, אבל בסוף השבוע האחרון הוא היה עסוק יותר בשחרור הספין התורן כי הוא זה שמבקש להחריף את תנאי כליאת האסירים הביטחוניים וראש הממשלה אינו נותן לו.
האירועים האחרונים בתל אביב ממחישים היטב את סכנת אכיפת המשילות בלב ליבה של ישראל, כאשר אם זה לא היה ברור עד עכשיו: למדיניות עצימת העיניים יש מחירים אותם משלמים בעיקר תושבי השכונות המוחלשות של תל אביב ומקומות נוספים מדי יום. אבל זו אינם בעייתם הפרטית של תושבי דרום תל אביב, אלא הבעיה של כולם שעשויה להחריף בעתיד אם המדינה לא תתעורר.
גם אם שרי הממשלה יתקפו פעם אחר פעם את בג״ץ כאחראי למצב, זה ישרת היטב את הספין הנדרש אבל לא יפתור את הבעיות. לכך נדרשת הפשלת שרוולים ועבודה משותפת של משרדי ממשלה רבים יחד וספק רב עד כמה זה נמצא כרגע בראש סדרי העדיפויות של הממשלה הנוכחית.