היום שאחרי מחר

איננו יודעים מתי וכיצד ישראל תנצח; תוהים ניצחון מהו, משום שההגדרה של הצבא והממשלה בעניין מיגור והשמדת חמאס אופטימית מעבר לגבולות האמון ובלתי ריאלית. המקסימום שאפשר לשאוף אליו הוא ריסוק הזרוע הצבאית של חמאס, מנהיגיהם הפוליטיים מתים כולל בארצות שהן תחום הפעולה של המוסד ועזה היא עיי חורבות, אינה ראויה למגורי אדם ומתויקת בעולם נגדנו. שני מיליון פלסטינים לא יעקרו לסיני ולא יעלו מרצון על טיסות טרנספר לפזורה דמיונית. העולם התהפך עלינו ויוצא מגדרו להשמיץ אותנו, כולל נחש האנטישמיות שזחל מתחת לסלע שלו. גם תמונת הניצחון אינה ברורה והיא לא תעניק לנו נחמה.

הגיעו מאיראן ומסוריה: סוכלה הברחת הנשק הגדולה ביותר אי פעם
התיעוד שחמאס לא רוצה שתראו: כך תושבי עזה רבים על המזון והכסף

ישראל תיאלץ לטפל בטראומה הגדולה ביותר בתולדותיה. בנוסף לפועלי בנייה זרים נהיה זקוקים לפסיכולוגים ופסיכיאטרים. מה שהיה לא יהיה, היא מנטרה רווחת. מותר לשער שבחזית הפנימית לא ננצח ביחד. נחזור ונתנצח. ברגעים אלה הדעת אינה סובלת נורמות מסוימות ואנשים שיישארו על כנם. זה היה חלום רע ומאבק על צביונה הדמוקרטי של מדינה דקה לפני 7 באוקטובר. מי שפילגו את ישראל לפני התקפת חמאס הם מי שנרדמו בשמירה וגם האשימו בחוצפתם את המחאה בהסחת דעת ובמחדל המודיעיני.

הגיוני שהקצינים והקודקודים שנטלו אחריות פומבית על מחדל המאפיל על יום כיפור, יהיו ג'נטלמנים וילכו הביתה. זה יכאב ויהיה צריך לחשוק שיניים, כי הם גם מי שינצחו במלחמה. אבל זה לא נושא למחשבה נוספת וחרטה. זאת חובתה של מדינה שואפת חיים המבקשת לחזור לדרך המלך שבשוליה היא מקרטעת זמן רב. תקום ועדת חקירה ממלכתית, כי את מה שקרה חייבים לחקור, ללמוד ולהפיק מסקנות, למרות סרבנותה ההיסטורית של ישראל להפנים לקחים.

אפשר להשחית מילים ואנרגיה על נתניהו, אבל בטוב או ברע הוא ילך, בדחיפת חברי הליכוד או בלעדיהם. את הרוח הרעה, הפלגנית והמתעבת חלקים גדולים בעם, חובה לגרש. עם אחריותו האישית לאסון שאינה עומדת כלל בשאלה, זה יהיה מטורלל למדי אם יתייצב בפני ועדת החקירה מצויד בפתקים, מסמכים ומיני הודעות וואטסאפ שיפלילו את כולם ויוציאו אותו צדיק. הוא יוכל לנסות, אבל זה מהלך מופרך וחסר תוחלת למרות הזכות החוקית שעומדת לו להסביר את עצמו.

המלחמה תיגמר עם משקעי זעם שלא נראו כאן מעולם. אף שוועדת אגרנט ניקתה את הדרג המדיני והתנכלה לצבא, הפעם זה יהיה חייב להיות אחרת. בבחירות אחרי המלחמה יתקשה הימין לשמור על כוחו, מכיוון שחבורת השלומיאלים הנכלולית שעסקה בהפיכת ישראל לדיקטטורה והורידה את עיניה מהכדור, כוללת פרחחים שאסור היה להם להתקרב למוסדות כוח ושלטון; כמו איתמר בן גביר, שרואה בדמיונו הפרוע גרדומים למחבלי חמאס או כיתות ירי המוניות. שואפי נקמה סיטונאית הם מיעוט שולי. הרוב לא מאמין בעונש מוות כתשובה למצב. זה סותר ערכים הומניים חשובים יותר מאצבע ההדק המגרדת של בן גביר. גם עם הנשק לאזרחים שחילק בנדיבות ניאלץ להתמודד.

שלא כמו ב־1974, שבה נשארה מפלגת העבודה בשלטון ורק גולדה התפטרה, הפעם לא יהיה צורך להמתין ארבע שנים למהפך. בעיקר משום שרגע לפני השבת השחורה הייתה המחאה בשיאה. המנגנון קיים, כמו הפעילים. מוטי אשכנזי הפגין לבדו לפני שהצטרפו אליו, ואילו כאן יתמלא קפלן בהודעות וואטסאפ.

את הסדקים שנתגלו באמון ישראל במנהיגות נבחרת יהיה צורך למלא בכוח אדם טרי בעל חשיבה מקורית. לא יהיה אפשר להרגיע מדינה פוסט־טראומטית עם קול בריטון סמכותי, ידיים על מותניים ומילים שאינן מתחברות לאמת עובדתית. מי שתופס את עצמו במונחים צ'רצ'יליאניים ומכיר את ההיסטוריה, אמור לזכור שאף שעמד בראש בריטניה המנצחת, נשלח צ'רצ'יל הביתה אחרי המלחמה. עמדת הפתיחה של נתניהו נחותה בהרבה; הוא חי עם הדרישה “לך" שנים רבות.

כשבע שנים אחרי השואה הוביל בן־גוריון מהלך שכפה על מדינת ישראל ועל העם היהודי פיוס עם גרמניה. כאשר גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, שלח לבן־גוריון את נאום הפתיחה שלו כדי שיעיר את הערותיו, ההערות היחידות שהיו לבן־גוריון נגעו לדרך שבה הוצגה גרמניה בדברי האוזנר. בן־גוריון טבע את המושג “גרמניה האחרת" מול גרמניה הנאצית.

המהלך של בן־גוריון היה מהלך מנהיגותי מובהק, שהיה בו גם היבט חינוכי. בן־גוריון ניסה לחנך את עם ישראל ואת העם היהודי לשנות את יחסם לגרמניה ולגרמנים. הוא התחיל את התהליך באקט מנהיגותי ממדרגה ראשונה והצליח לכפות תהליך. המתנגד הקולני העיקש נגד נורמליזציה של הקשר עם גרמניה, היה ח"כ מנחם בגין. היה צריך להפעיל כוח וסמכות כדי להביא לשינוי מהותי כה סמוך לשואה.  

אם ישראל ישבה עם הגרמנים, היא תיאלץ לחזור ולשבת עם הפלסטינים. הדחתו של תהליך שלום מסדר היום הלאומי כמעט שני עשורים תחת שלטון הימין וללא התעקשות השמאל, הביאה את המצב לנקודת רתיחה. ישראל תהיה חייבת להקדיש זמן לעצמה, לתהליך החלמה ושיקום, לשינויים פרסונליים ואידיאולוגיים במערכת הפוליטית. במזרח התיכון מתמלאים חללים ריקים בשנאה ובאלימות, והעולם, ואמריקה בראשו, ידרשו לראות תוכנית פעולה לפתרון בעזה.

הפלסטינים לא יקבלו לעולם את שליטתנו בהם. השליטה בהם גובה מחיר כבד גם מאיתנו. ישראל לא יכולה לשלוט במיליוני פלסטינים מבלי שהדבר ישפיע על אורחות החיים של החברה הישראלית, איכות החיים והתנהגות האזרחים. המצב הפך את צה"ל לצבא כיבוש המנסה למנוע פיגועים ועוסק בהענשה אחריהם.

“ב־7 באוקטובר רמס חמאס כל עצב רגיש בתודעה הישראלית", אמר איתמר רבינוביץ', לשעבר שגריר ישראל בוושינגטון, ל"ניו יורק טיימס", “שנאה, פחד וחרדה נמצאים כעת בשיאם. אבל כאשר שני עמים חפצים באותה חלקת אדמה, שני הצדדים חייבים ללמוד לראות זה את זה".

יש עמים שהגיעו להבנה על חבלי ארץ שהיו במחלוקת, אבל באף אחד מהמקרים הללו לא נסמכה הדרישה הטריטוריאלית על השגחה עליונה וזכות אבות. היריב אינו נתפס כאנושי ואינו זוכה להתייחסות ראויה, מכיוון שהקשר הפך מקרי ונדיר ורוב הזמן אלים וקטלני. “מדובר בשני עמים טראומטיים", אמר העיתונאי גרשום גורנברג, “הטראומה של ההווה היא חוליה בטראומה רב־דורית. הצדדים אינם מסוגלים להסכים על האירועים, קל וחומר על משמעותם".

בדיעבד צריך היה להתייחס לאינתיפאדה הראשונה כמו למלחמת השחרור הפלסטינית. ללא מלחמת שחרור פלסטינית מתויקת בהיסטוריה ובאתוס שלהם, קשה להתקדם. הפלסטינים זקוקים למלחמת שחרור כמו כל עם שהשליך מעליו כבלי כיבוש ואימפריאליזם. הפלסטינים רואים בנרטיב הישראלי מודל לחיקוי, וישראל בעיניהם היא הוכחה להצלחתו של עם להקים לעצמו מדינה ריבונית. אנואר סאדאת עלה על נתיב השלום באומץ שעלה לו בחייו, רק אחרי שמימש את השאיפה המצרית לנסות להחזיר לעצמם את כבודם בחציית התעלה והכניסה לסיני ביום כיפור. הוא לא היה מגיע לכנסת אלמלא ההישג התודעתי הזה.

המנהיגות הישראלית יצרה אשליה שיש מתכון שימנע פעולות טרור. לא גדענו את זרועם ולא קצצנו את ראשם, כפי שאמרו רבים. כל הפוגה בטרור נגד ישראל הייתה פרי החלטה פלסטינית אסטרטגית, כאשר הוחלט שהטרור אינו מקדם את מטרותיהם. כאשר הם בחרו בדרך של פיגועים במוקדים החשופים ביותר של העורף הישראלי, לא היה אפשר לעצור אותם. רוב הזמן זה היה טרור ספונטני, שלא נוהל על ידי הנהגה מרכזית ומנגנון שליטה. כל אח ובן שכולים הם מחבלים בפוטנציה.

במשך שנות שלטון הליכוד הייתה הזנחה פושעת והתעלמות בוטה מהנושא הפלסטיני. הליכוד לא הצליחה להתגבר על עמדותיה ההיסטוריות ולא השכילה ליצור דיאלוג אמיתי עם הפלסטינים. יצחק שמיר נגרר בועט ונושך לוועידת מדריד בלחץ ג'ורג' בוש האב, ודיוני הוועידה חלפו לידו כלא היו.

הימין פיתח וטיפח יחס רומנטי כלפי השטחים בשליטת ישראל, אווירה שהגבילה את יכולת הפעילות וההחלטות של הממשלה. כאשר מדברים על העדפות משיחיות והשתלטות על שטחים שברור שיהיה בלתי אפשרי לפנות אותם - יעדים בגבול ההזיה לעומת יעדים פרקטיים בגבולות ביטחון מעשיים - זה מגביל את כושר קבלת ההחלטות שלא הייתה קיימת שם מראש.

ישראל צריכה להיות חזקה, חכמה ונדיבה מספיק כדי לתת לפלסטינים תחושת הישג. גם כדי למנוע סבב נוסף של אלימות. ההתקפה הברברית של חמאס שזעזעה את ישראל, שלא תשכח, לא תסלח ויצאה למלחמה כדי להשמיד את הארגון ולשנות את המשוואה, הייתה אקט אלים ומחושב, שזעזע את הסטטוס קוו וכפה על ישראל תגובה בהיקף שממנו נמנעה שנים.

כעת זה נראה מאוחר מדי ובניגוד גמור לאירועי 7 באוקטובר, אבל כל משך הכיבוש בחרה החברה הישראלית לא להאניש את החברה הפלסטינית ואת הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ישראל הסתכלה בפלסטינים בהתנשאות, כאזרחים מדרגה נחותה. בעיני ישראל החברה הפלסטינית היא סרח עודף של החברה הערבית. כל זמן שהחברה הישראלית לא תעבור תהליך של האנשת החברה הפלסטינית, לא יהיה אפשר להגיע להסדר שעיקרו חיים זו לצד זו.

ישראל מנסה להתקיים במרחב המזרח תיכוני כאחרת, שונה, מתנשאת, מערבית ואירופית. היא שכחה שהיא עצמה מגלמת מושג לאומי מורכב. שגם היא טרם התגברה על חלוקה מעמדית על רקע של השתייכות עדתית, מוצא, השכלה, רמת הכנסה והעדפה תרבותית. תהליך עצמאי פנימי בישראל אינו יכול להתקיים ללא מנהיגות כריזמטית מובילה. ניסיון לאתר הנהגה כריזמטית חלופית לקיימת, בהנחה ש"ימין על מלא" מיצה את תרומתו אחרי נפילה מרסקת לתהום, לא מגלה אלטרנטיבה מיידית. את אלה צריך יהיה למצוא במקום שטרם חיפשנו בו ולהעמיד אותם לבחירה.

לא רק שישראל לא פעלה להאנשת הסכסוך והיריב, היא השקיעה אנרגיה רבה בדמוניזציה שלהם. חמאס הביא את הדמוניזציה למימוש טוטלי. לדמוניזציה היה בעבר ערך מוגבל בחישול החברה הישראלית. ללכד אותה ולהעמיד אותה חסונה ומגובשת, בלתי ניתנת לפירוק מול איומים מבחוץ. בצומת הזה הייתה חסרה מנהיגות גמישה וחכמה, שאינה מדקלמת רפליקות עבשות.

משה דיין, רמטכ"ל מבצע קדש ב־1956, הציע לבן־גוריון לא לבטל את הממשל הצבאי. אותו דיין דיבר בערוב ימיו על הצורך לבטל את הממשל הצבאי. הוא טען שאם לא נבטל את הממשל הצבאי, תפרוץ התקוממות. הוא ראה יום שבו ייצאו הפלסטינים לרחובות וישראל תיאלץ לירות בהם.
ישראל הסתלקה משיחות שלום עם סוריה, מכיוון שסירבה לוותר על 500 מטר ברמת הגולן. באותה מידה ויתרה ישראל על פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני, מפני שהיא אינה מוכנה לוותר על מבואות שכם.

זאת החלטה לגיטימית של ממשלה חוקית ודמוקרטית, אבל היא אינה עונה על השאלה אם ההחלטה נבונה. ישראל חיה סתירה לוגית שנים רבות, סתירה שטופחה, נבנתה והושרשה שנים ארוכות על ידי ססמאות, אתוסים ואמונה משיחית בצדקתנו בשליטתנו בשטחים. אדמה שנפלה לידינו במלחמת ששת הימים, חלקה ללא כוונה תחילה, ואמורה הייתה להיות שטר ביטחון לפירעון עתידי, הפכה לסיפור אהבה. עם שמאוהב בנדל"ן אינו יכול לעשות שלום.

ב־20 השנה האחרונות דחתה הממשלה את ההסכם הבלתי נמנע, משום שהלחץ עליה לא היה כבד, רוב בוחריה הניחו לה להתעלם, והמילה שלום נגרעה כמעט לחלוטין מהלקסיקון הישראלי. ממשלה אחרת, כמו זאת שתהיה כאן אחרי המלחמה, תרצה אולי לסכם עסקה, אבל חלק מהטרגדיה הוא שלא תמיד היו ההנהגות הישראלית והפלסטינית בסנכרון ולא הגיעו לשאיפות בתזמון חופף. סוגיית הפליטים חייבת בפתרון. זה אינטרס ישראלי לא פחות מאינטרס פלסטיני.

החוב של ישראל לג'ו ביידן גדול יותר ממילות חיבה וחיבוקים בנתב"ג. ביידן הוא ידיד האמת הגדול ביותר שהיה לישראל. הוא עזר לה לשוב לעשתונותיה בימים הקשים אחרי התקפת חמאס, קרא אותה לסדר, שלח כלים כבדים להגן עליה והביע נכונות להשתתף בלחימה. המעשים האלה הרחיקו ממנו חצי ממפלגתו ובוחרים פוטנציאליים והותירו אותו מבודד משהיה במערכת הבחירות, אולי מול טראמפ.

ביידן דורש פתרון שתי מדינות לשני עמים, דרישה שהממשלה הבאה של ישראל כנראה לא תוכל להתעלם ממנה כאינטרס שלה. הפעם האחרונה שאמריקה הייתה מעורבת בתהליך שלום בין ישראל לפלסטינים, הייתה בימי אובמה ב־2014, כאשר מזכיר המדינה ג'ון קרי בא והלך עד שפרש בשאט נפש.

אם ביידן יפסיד, לטראמפ חלילה, חשוב להבין שהאג'נדה החדשה תהיה להפוך את אמריקה לאוטוקרטיה עם גולאגים ונקמה מתמשכת בכל מי ש"גנבו" ממנו את בחירות 2020. ישראל תעלה לעתים רחוקות בישיבות המטה לביטחון לאומי. אפילו מתווכים ותיקים כדניס רוס מצוטטים לאחרונה כמי שאיבדו תקווה.

אין סתירה בין הרצון והצורך להגיב בלחימה על אבידות כבדות שגורם לך הצד השני ובין הרצון להיפטר ממנו משום שאתה מבין שהוא מקור הבעיה. אבל ישראל אינה יכולה להשמיד את כל הפלסטינים. אפילו לא חלק ניכר מהם.

בראייה אמיצה ומפוכחת, אי אפשר לפטור את ישראל מאחריות למצב. ישראל תרמה רבות לסיבוך היחסים בינה ובין הפלסטינים מאז תהליך השלום ועד פרוץ האינתיפאדה השנייה, במיוחד בשנים שבהן היה ברור ששלושה ראשי ממשלה שבאו אחרי רבין ופרס, לא רצו בהמשך התהליך, שהוכשל ולא נכשל; גורמים סביבתיים משני הצדדים, לא תרמו, לא עשו ולא מיצו את מלוא המאמץ שהיה חיוני להצלחה. לא בבניית יחסי אמון, לא בבניית קשרים או בעוצמת החיכוך של האוכלוסייה הפלסטינית בנוכחות השלטונית הישראלית.

הכוחות שקמו בעולם נגד ישראל במלחמה מתויגים כאנטישמיים, אבל באותה מידה הם אנטי־ציוניים. טיבם של הכוחות האלה שאחרי שהם נחשפים במלואם ומכריזים על קיומם, הם אינם ממהרים להיעלם. מה שמבטיח, לפחות חלקית, שישראל תהיה מבודדת ובמצור אידיאולוגי ותקשורתי ומעשיה ייבחנו, ינותחו ויסולפו. יהיה מסוכן לטייל בעולם, והצורך להחביא את תליון מגן דוד שעל השרשרת הוא רגע עגום.

ישראל צריכה להיות מושקעת בפתרון הבעיה הפלסטינית ממניעיה שלה ולדרוש את העזרה והשותפות של כל מותחי הביקורת על התנהלותה.
“זה יכול לקחת שנים עד שתרבות פוליטית חדשה תקנה אחיזה אצל הפלסטינים והישראלים", כתב דיוויד רמניק עורך “ניו יורקר" בביקורו האחרון בישראל. “יכול להיות שיחלפו שנים לפני שהצלקות הנפשיות יגלידו. ברגע זה, עבור אוזניים רבות, דיבורים על ‘פתרון שתי מדינות' נשמע כפנטזיה תלושה מהמציאות. כשהראייה מטושטשת מזעם ושכול, היעדר חזון הוא המציאות".