ביום שלישי השבוע השתתף יו"ר תקווה חדשה, השר גדעון סער, באירוע הודלק נר שישי של חנוכה עם משפחות שכולות. סער היה במיטבו, נשא נאום ארוך וגם סיפק כותרות פוליטיות. בחלק הפוליטי של דבריו עקץ סער את אלה שלהגדרתו "עומדים עם סטופר ביד ומתעקשים לשמוע ממנו תשובה על השאלה: "מתי אתם פורשים מממשלת חירום של נתניהו?"
התשובה שנתן גדעון סער בנאומו הייתה" "חשוב לשמור על ממשלת החירום שתקופת המלחמה כי הפירוק שלה טוב רק לאויבינו", ומה יהיה ביום שאחרי המלחמה? "יידרש תיקון פוליטי ונצטרך להדוף סכנות מדיניות". זאת, כאשר הסכנה המדינית המרכזית, על פי סער, היא הדרישה להקים מדינה פלסטינית. הפרשנות הגורפת בעקבות דברי סער לא השאירה מקום לוויכוח: רובם ככולם פירשו את נאומו של יו"ר תקווה חדשה כהצהרת כוונות בדרכו להשתלבות המלאה בקואליציה של נתניהו. את הערכה חיזקו גם תדרוכים רבים שהוצאו בקפידה מלשכת רה"מ, לפיהם שני היריבים המרים שעד לא מזמן נמצאים במסלול מהיר של התקרבות, נפגשים לשיחות אינטימיות קבועות ומתכננים תוכניות ההמשך.
כולם, כאמור, שמו לב על הדגש הזהה שבנאומים האחרונים של נתניהו וסער, הדגש על דרישה האמריקאית ההולכת וגוברת לחזור לתהליך המדיני בפורמט הפתרון של 2 המדינות לשני עמים. סער, בדיוק כמו נתניהו, מצביע על הסוגיה כעל המשימה הגדולה הבאה של הממשלה המכהנת. המסקנה המתבקשת, לכאורה, היא כי אנו עדים לברית פוליטית חדשה שנכרתת מול עינינו וכתוצאה מכך 'תקווה חדשה' ככל הנראה צפויה להישאר ולחזק את ממשלת נתניהו המקורית, גם ביום שגנץ ומפלגתו יסיימו את השותפות הזמנית עימה.
לא רבים שמו לב על הפסקה אחרת בנאומו של סער: הפסקה האחרונה שבה הזכיר את" מורנו מנחם בגין". בשפה הליכודית זה אומר הרבה, וראשית כל - אזכורו דווקא של בגין , ולא של ז'בוטינסקי (כי את ז'בוטינסקי גם נתניהו מנכס לעצמו למורה האידאולוגי המרכזי), מבליטה את הרצון של סער להציג את עצמו ככוח פוליטי ימני ועצמאי, ולא כמי שמתכוון לשמש כפלוגה מסייעת לליכוד בראשות נתניהו. בשונה מערכות רבות, הנחת העבודה היא כי לעת עתה גדעון סער נמצא בשלב של בניית האופציות, ולא בשלב ההכרעות לטובת האופציה המועדפת.
יש להניח כי, על אף הפער ההולך וגדל והנתק הניכר, סער וגנץ עדיין לא שברו כלים ולא נעלו דלתות. האפשרות של המשך השותפות תחת קורת גג של המחנה הממלכתי אמנם נחלשה, אך לא מתה. לצד זאת, גדעון סער בהחלט לא פוסל יציאה לדרך העצמאית. הנישה של מפלגת ימין ליברלית, מן הליכוד, אידיאלית עבור הליכודניקים שאינם מוכנים להצביע לליכוד הנוכחי, כפי שהוא נראה כעת, הנישה הזאת נותרה ריקה, ולא מעטים כבר מתכננים למלא בבוא היום את החלל הזה על המפה הפוליטית.
יוסי כהן, נפתלי בנט, גלעד ארדן, יועז הנדל, איילת שקד - זאת הרשימה החלקית של כל אלה שרואים את עצמם כובשים את הימין הלא-ביביסטי. בשונה מהמועמדים הנכבדים האלה, לגדעון סער קיים יתרון משמעותי. בעודם מתבוננים מבחוץ על המתרחש ורק מתכננים להסתער, סער כבר נמצא על הגלגל, פועל, משפיע ומתחזק בתור שחקן פעיל. כך שאם וכאשר יחליט להישאר כסולן, בתור מפלגה עצמאית, הבסיס לכך בהחלט קיים.
ועדיין, הערכה במערכת הפוליטית כי בסבירות לא נמוכה מפלגת תקווה חדשה תעדיף להישאר בקואליציה גם עם סיום הלחימה, גם כאשר גנץ יקום וילך, כפי שהתחייב מלכתחילה. המלחמה המדינית נגד הניסיון להעביר לרש"פ את השליטה בעזה - בעיניי סער זן סיבה לגמרי מוצדקת כדי להישאר ולא לפרק את השותפות עם ממשלת נתניהו.
גורמים פוליטיים מעריכים כי אם כך יקרה, סער לא ידרוש תיקים ותפקידים כבדי המשקל, לא עבור עציו ולא עבור חבריו. כל מה שעלול להתפרש כ"קנוניה פוליטית" עם נתניהו ולפגוע בלגיטימציה של תקווה חדשה הנו פסול מיסודו. על כן, אם תקווה חדשה אכן תישאר בפנים גם אחרי המלחמה, בסבירות גבוהה לא נראה הסכמים פוליטיים וחלוקה מחודשת של תיקים בכירים. בטח לא בשלב הזה.