הילדים כבר נרדמו והבית ממוזג וחמים. הטלוויזיה בטח דולקת ומתוכה בוקע פאנל שמברבר את עצמו לדעת. שוב הן ילכו לישון לבד הלילה, כבר יותר מ־80 ימים, כי בן או בת הזוג במרחק גיאוגרפי לא מאוד גדול – ועם זאת כה רחוק, אי־שם בצפון או ברצועת עזה.
המטרה של לוין: להפוך את פסילת חוק הסבירות; פוגלמן: "נבדוק את ההדלפה"
בליכוד רותחים על בן גביר, גנץ מאיים: הפיצוץ בממשלה רחוק מסיום
החיבור ביניהם הוא הכוח שמאפשר למדינת ישראל להילחם בעצימות גבוה ולאורך זמן ממושך, הכוח שיורה בעזה שואב את כוחו מבנות ומבני הזוג שנשארו בבית. ברוב המקרים, מעל ל־90% מדובר בנשים.
ב"שש אחרי המלחמה" יהיו אוכלוסיות רבות שעם שלם יצטרך להרים את ידו ולהצדיע להן, אוכלוסיות שנאבקו על שוויון הזדמנויות, על הכרה בלאום ובישראליות הטבועה בהם, אך מעל לכל אלו תזרחנה בנות הזוג, הנשים שנשארו בבית בשבעה באוקטובר. הן אינן מגויסות במובן הפשוט של המילה, אבל נמצאות בשירות משמעותי בכל היבט אחר.
מה יותר קרבי מלהכניס את הילדים למערכות החינוך הבלתי מוגנות, לשמור על העסק המשפחתי, על מקום העבודה בלי עזר כנגדן, להתנהל בתוך כל הבירוקרטיה שמנסה לסייע (וגם זה במשורה) ובתוך כל המציאות הבלתי אפשרית הזאת - לשמוע חדשות כל היום בפחד מצמד המילים "הותר לפרסום".
תקרת גיל המילואים גורמת לכך שרוב משפחות המשרתים הן משפחות צעירות בתחילת דרכן, עם ילדים קטנים ובית שהולך ונבנה. רבים מתנדבים למילואים גם לאחר ששוחררו וגם המשרתים יכולים היו להשתחרר בקלות, אך ברגע האמת הם מוכיחים שהגנת המדינה היא זכות ולא משהו שמתקיים מכוח החוק.
כלומר: בנות הזוג נשארות לבדן ביודעם פעמים רבות כי הלוחמים לא היו חייבים לצאת לקרב, לעזוב את העסק ואת המשרה, להתנתק מהמשפחה והתקשורת לעולם החיצון ולצעוד בין הבתים בסמטאות עזה.
זקוקות להכרה
לצדם - בכניסה לבית או לטנק - יש אנשים בדיוק כמותם, שעזבו הכל ויצאו אל הלא נודע והבלתי נגמר, וגם בטנק הם נפגשים במנעד גילים מעורר השתאות: בני 40 וצפונה נכנסים לבית כאשר איש הצוות שלהם הוא לוחם בן 20 שמוליך כלב.
לשניהם יש משפחות וקשר אילם וחזק מחבר ביניהם, מבוסס על ההבנה שזהו צו השעה ועמו מתמודדים כבר מעל 80 ימים של לחימה, בחזיתות השונות ובזו שבבית, בנשקים שלופים ולהבדיל - בהסעות ילדים, בין העסק שמנסה לשרוד לגוף שמנסה להתייבש מגשמי החורף הראשונים - יחד לא ביחד במלחמה ארורה.
את הקשר המיוחד הזה עלינו להעריך כחברה ולטפל בו כעם. נשות המילואים, בנות ובני הזוג הם חלק מהמערך הלוחם בכל מובן המילה. משפחות המשרתים והמשרתות צריכות הכרה וסיוע, לא בזכות שירות בן הזוג אלא בזכות עצמן, בזכות העובדה שהן שומרות על עורף איתן, שנותן לנו חזית מבצעית ולוחמת.
אל לנו להמתין לזעקתן ובוודאי שלא לחשוד שמא מישהו מנסה להרוויח כאן משהו, כי הרווח הוא של כל עם ישראל והן אלה שמשלמות מחיר יקר. מעמד משפחה לוחמת צריך להיות מוסדר בחוק ולא רק בדמות חצי נקודת זיכוי במס.
מדינה שיודעת ומצליחה לגייס מאות אלפי מילואימניקים בפרק זמן קצר כל כך צריכה את היכולת לגייס את משאביה עבור משפחותיהם לפרק זמן ארוך לא פחות. המעמד של משפחה לוחמת יכיר בה לצורך תשלומי החינוך לכל הגילים וסיוע במטלות הבית, מה שכרגע מוטל על כתפיים יחידות ולא יכול להתבסס רק על המשפחה הקרובה, שלא תמיד בנמצא.
המשפחות הלוחמות הללו יהיו כאן גם במלחמה הבאה, אין כל ספק בכך. הן תתגייסנה באופן אוטומטי כי זה הגן הישראלי כל כך של רבים מאיתנו. כמו שלוחם מצויד באפוד ונשק, הוא קודם כל מצויד במשפחה, לוחמת לא פחות ממנו או ממנה, כשמיכה מותאמת אישית, בלתי נראית אך מאוד מורגשת, המאפשרת להם את המאמץ המבצעי בזכות מאמץ אזרחי.
יכולת קהילתית בונה חוסן חברתי אדיר, שנדמה שבימים אלה כולנו מבינים עד כמה הוא חשוב לחברה הישראלית בשגרה ובחירום. עם פתיחת השנה האזרחית הבאה מגיע לחברה הישראלית גוף מתכלל כזה, בראשות אישה כמובן. מגיע לנו גוף רשמי ולא אוסף קבוצות וואטסאפ ומיזמים מבורכים, גוף שיהיה כמו אוגדה המתמרנת בקרב על העורף.
הילדים יירדמו לבסוף, פחות או יותר באותה השעה ובדרך כלל גם באותה המיטה בדרך כלל, אך הנשים יוכלו לפגוש אותם לפחות אחרי שירגישו כי הן חלק רשמי ומוכר במאמץ המלחמתי הכל־כך צודק שלנו, ולא רק אחרי שעות של בדידות והרהורים אל מול הטלוויזיה.
הן יוכלו לקום בבוקר ולשוחח עם קצינת הקישור שלהן. הן תוכלנה לחבור למטפלות שיאפשרו להן לצאת לחצי יום של כיף ותרבות שלא היו מנת חלקן כבר מעל ל־80 יום - וכולנו נרגיש קצת יותר ביחד, קצת יותר נכון וקצת יותר חזקים.
הכותב הוא יו"ר איגוד
הטייסים הישראלי