את מי מעסיקה עילת הסבירות, אם בכלל? ישראל לוחמת, אז בואו נעשה סדר. אסתר חיות ביקשה להוציא את ההחלטה בעיתוי הנוכחי כי היא מסיימת את הקדנציה ורוצה להיות חתומה על פסק דין היסטורי. אבל מי עורר וחימם את הדיון הציבורי? מי חי עדיין ב־6 באוקטובר כשהמדינה כולה קפאה ביום שאחריו?
יש קשר בין הירי במחבל הפצוע בחברון לירי ביובל קסטלמן | סופי רון מוריה
ההצבעות על אישור התקציב המעודכן הן לא פחות מאירועים מכוננים | סופי רון מוריה
ההחלטה לדחות את תחולת חוק הנבצרות לכנסת הבאה יכולה להצטייר כאקטואלית יותר, אך גם היא נטולת השלכות: אחרי המחדל של 7 באוקטובר הדיון בתיקים של ראש הממשלה הוא בגדר התעסקות בעבירות חציית כביש ברמזור אדום והעלבת שוטר, כאשר בינתיים מי שהועמד לדין הפך לחשוד בגרימת מוות מתוך רשלנות וקלות דעת.
חוק ביטול עילת הסבירות היה שרשרת לטנק. ללא שרשראות, טנק לא יוכל לנוע. אבל ללא תובה וצריח אין לך טנק, ומה כבר מועילות השרשראות?
התוכנית של יריב לוין ושמחה רוטמן נבנתה כמו טנק. התובה – ועדה למינוי שופטים מנוהלת על ידי פוליטיקאים. הצריח – פסקת ההתגברות. התחמושת – ביטול שיטת הסניוריטי. מעיל רוח – שלילת קביעותיהם של יועצים משפטיים. והשרשראות, כבר אמרנו, ביטול עילת הסבירות.
לפני שנה, ב־4 בינואר, כמעט מיד לאחר שהושבע, הכריז שר המשפטים החדש יריב לוין על פתיחת מלאכת הרכבת הטנק. התוכנית המקורית הייתה להשלים את העבודה עד אוקטובר השנה, ואז להניע את הטנק, להפעיל את התותח הקדוש, ולהסתער על "ישראל הראשונה".
אך התוכנית השתבשה. מחציתם של אזרחי המדינה לא הסכימו משום מה להמתין בהכנעה ובשקט עד שהטנק ידרוס אותם, וגדשו את הצמתים ואת הכיכרות. עד סוף מושב הקיץ השלימו לוין ורוטמן רק את בניית השרשראות לטנק: חוקקו את חוק ביטולה (או צמצומה) של עילת הסבירות. בספטמבר הוגשו מספר עתירות נגד החוק, ובאוקטובר הסתער חמאס על ישראל כולה, ראשונה כשנייה, בלי להתעמק בגחמות של אבישי בן חיים.
השבוע, עם פרסום החלטת בג"ץ, התעורר מחדש העימות שקרע את המדינה מ־4 בינואר ועד ל־6 באוקטובר. תומכי הרפורמה של לוין־רוטמן מבקשים להוכיח כי אין קשר בין המהלך לאסון של 7 באוקטובר. לדידם, האשמה בכלל רובצת על מתנגדי הרפורמה, שהסיטו את תשומת הלב מסוגיות הביטחון ועודדו את האויב לתקוף. אבל קולות אלה הולכים ומצטמצמים למיעוט, כשאפילו במעוז הרפורמה, בסיעת הליכוד, נשמעים צלילי חרטה.
כ־30 שנה חלפו מאז נחתם הסכם אוסלו א' על מדשאת הבית הלבן, ואילו הנרטיב של מחדל 2023 עדיין בהתהוות. עם זאת, כבר ניתן להבחין בזיקה שהולכת ומתקבעת בתודעה הציבורית הישראלית. בתודעה הזאת הרפורמה המשפטית של לוין ורוטמן מוכתמת בדם, כפי שבזיכרון הישראלי תהליך השלום שהובילו שמעון פרס ויצחק רבין מוכתם בדם. כבר לא ניתן להפריד.
עסקאות ומהפכות
ההבדל המרכזי בין אבולוציה לרבולוציה הוא גיליוטינה. איילת שקד ב־2017 לא בלמה את ישיבות הוועדה לבחירת שופטים, היא סיכמה על קומבינה עם אפי נוה, יו"ר לשכת עורכי הדין. הכלל הבלתי כתוב קבע עד אז כי הלשכה משגרת לוועדה שני נציגים, אחד שמזוהה עם יו"ר הלשכה והשני, שמזוהה עם האופוזיציה בתוכה. היו"ר עצמו לא שימש בשנים עברו כחבר הוועדה.
נוה שבר את המוסכמות ונכנס לוועדה, מלווה בנציג נוסף מטעמו. כשבאמתחתו שתי אצבעות בוועדה, הציע לשרת המשפטים לעשות עסקים. היא תמנה שופטי עליון, הוא יקדם מועמדים ומועמדות מטעמו לבתי משפט השלום והמחוזי.
שקד הסכימה לשלם את המחיר ולעצום עיניים כשנוה מילא ערכאות נמוכות בכפילים של אתי כרייף. בתמורה קיבלה אפשרות למנות לעליון שני שופטים שמרנים. נכון, קומבינה מכוערת, אבל ככה זה פוליטיקה. לעתים שינויים הדרגתיים לכיוון ערכי זה או אחר כרוכים בלכלוך, אבל אינם כרוכים בעריפת ראשים.
לוין נכנס לתפקידו בינואר אשתקד כשבאופק פרישתם של שלושה שופטי העליון - באוקטובר 2023 של הנשיאה אסתר חיות והשופטת ענת ברון וכעבור שנה ימלאו 70 לשופט עוזי פוגלמן. הוא היה יכול לבחור במסלול שקד, לנהל מעמדת כוח סחר־מכר בוועדה לבחירת שופטים, ולמנות שני שופטים מתוך שלושה. אל תגידו שזה כלום ושום דבר. עובדה שההחלטה על פסילת ביטול הסבירות התקבלה ברוב של 8 שופטים נגד 7, וההחלטה על דחיית תחולת חוק הנבצרות, ברוב של 6 נגד 5.
אם כן, הרכבו של בית המשפט העליון רחוק מלהיות הומוגני. הוא כבר מזמן לא סניף של מרצ. כל קול קובע. ואם בוועדה היו מערימים קשיים, שר המשפטים יכול היה לנופף בחרב ההפיכה המשפטית. אבל יריב לוין לא רצה שינויים הדרגתיים. הוא בחל באבולוציה, הוא חפץ בגיליוטינה.
המוני מפגינים אשר לפני שנה לא הכירו את צמד המילים "עילת הסבירות" ולא היו מצויים בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, יצאו לרחובות לא משום שיד מסתורית משומנת בכסף דחקה בהם וקול מסתורי הסית אותם. אף מיליארדר, אף סוכן מתוחכם של הממשל האמריקאי, לא מסוגל סתם ככה להוציא מאות אלפים לרחובות בגשם שוטף ובימי חמסין.
מי שהוציאו את המפגינים לרחובות מדי שבוע היו לוין, רוטמן, איתמר בן גביר שהבטיח לפתוח את בר הסלטים, צביקה פוגל שדרש לעצור את ראשי האופוזיציה, אורית סטרוק, טלי גוטליב וכן, גם גלית דיסטל אטבריאן.
השיח של הקואליציה היה שיח של מהפכה, של עריפת ראשים. לוין ורוטמן לא הציגו תוכנית לשינוי המערכת המשפטית כדי שתתייעל ותשרת את הציבור בצורה מיטבית (והיא לא). מבחינתם, אין דבר כזה, כלל הציבור. הם הבהירו מעל כל במה כי באו להשביע את תחושת ההתמרמרות רבת־השנים, לדבריהם, של "אזרחים סוג ב'".
שיח של מהפכה או אם תרצו, של מלחמת אזרחים. בעצם כל מהפכה היא מלחמת אזרחים, ולא מעט ישראלים התייצבו בצד השני של המתרס. בבחירות ללשכת עורכי הדין, לדוגמה, עשרות אלפי מצביעים נהרו לקלפיות לא מאהבת עמית בכר, אלא בגלל רתיעה מנוה, מלוין ומרוטמן, שבחרו בדרך הכוחנית.
בשורה התחתונה, לוין את רוטמן לא שינו דבר בפן המעשי, והמהפכה שבגללה הבעירו את המדינה שבקה חיים. לא רק דיסטל אטבריאן מכה על חטא, גם ח"כ חנוך מילביצקי, עו"ד בהכשרתו, מתומכיה הנלהבים של המהפכה, מודה שזהו, תם ונגמר.
לשפוך את התינוק
טיוטת החלטת בג"ץ הודלפה לתקשורת ממניעים ברורים: תוכניתם של לוין ורוטמן, שכללה את ביטול הסניוריטי, נתנה אות למאבק על כס נשיא בית המשפט העליון. ומאבק כמו מאבק, גורם להדלפות. על פניו, שר המשפטים היה יכול לנצור את האש ולהשקיט את השיח סביב החלטת בג"ץ. לשחרר תוך משיכת כתפיים אמירה ממלכתית: ישראל במלחמה, נתייחס לעימות בין הרשויות ביום שאחרי. אבל לוין אינו מסוגל לשנות קו, והקו הוא אנטי־ממלכתי.
פוגל העמיד את הדברים על דיוקם כשהסביר כי אחרי חמאס וחיזבאללה יגיע תורו של בג"ץ. לוין, רוטמן ופוגל מתחרים על קולות הבייס, שלאו דווקא דורש הישגים, אלא צמא לשיח כוחני ולסיסמאות אלימות. השיטה של שקד לא מספקת קולות. הבייס מעדיף גיליוטינה, לא דילים.
ישראל תצטרך לתור אחר פתרון מדיני. לא בדרכו של ח"כ משה סעדה, שהציע להשמיד אוכלוסייה אזרחית בעזה, אך גם לא במתכונת אוסלו. היו זרעי אמת בניסיונות ליצור אוטונומיה, להישען על ניהול עצמי ביש"ע על ידי חמולות, אבל תהליך אוסלו הכתים מו"מ עם גורמים פלסטיניים בדם, והפך את המושג "תהליך מדיני" למוקצה.
אנחנו נצטרך להסדיר את הקשר בין רשויות השלטון ואולי להגדיר מחדש את סמכויותיהן. בין היתר, לחזק את הרשות המחוקקת, שנשלטת באופן כמעט מוחלט על ידי הרשות המבצעת. לבחון את מעמדם של חוקי יסוד. אבל צמד המילים "הרפורמה המשפטית" הוכתם בדם. יריב לוין ושמחה רוטמן הרגו את הבייבי שלהם, כמו ששמעון פרס ויוסי ביילין הרגו לפני 30 שנה את התהליך המדיני.