השמיים המדיניים של ישראל הולכים ומתקדרים. זה קורה בהדרגה, אבל זה קורה. הזוועות שביצעו אנשי חמאס ב־7 באוקטובר וגלי השמחה בעזה בעקבות האירוע, העניקו לישראל חופש פעולה לפרק זמן ניכר.
פרק זמן זה מתקרב לסיומו. התמונות של גברים, נשים וילדים בעזה הן קשות. ניתן להניח שחמאס מגזים במספר הקורבנות האזרחיים בעזה, אבל ברור שהמספרים גבוהים והסבל שם הוא עצום. לכך נלווית תעמולה יעילה של חמאס ותומכיו, לרבות ערוץ אל־ג'זירה. כולנו יודעים שהעולם הוא צבוע.
בסודן מתנהלת מלחמת אזרחים נוראה. מספר קורבנותיה ומספר הפליטים הנוטשים את מקום מגוריהם עולה בהרבה על כל מה שמתחולל בעזה. אבל בקושי שומעים על כך, ואילו עזה נמצאת כל היום בחדשות, בכל העולם. גם התוצאות של מלחמת האזרחים בסוריה היו קשות בהרבה מאלה של מלחמת עזה, ובכל זאת העולם נמנע מנקיטת צעדים ממשיים בעניין. אבל זהו העולם שבו עלינו להתקיים, ובעולם זה היחס לישראל הוא שונה.
אנחנו חייבים להכיר במציאות זו, ובכל מקרה אנו מתחילים להרגיש אותה. הנשיא ג'ו ביידן עבר משלב הדיבורים לשלב המעשים. הוא עדיין מגביל את צעדיו לסנקציות כלכליות כלפי מספר אנשי ימין הפועלים בשטחים, אך זה לא מוכרח להיות הסוף. גופים אחרים מזהים את ממשלת הימין של ישראל בראשות בנימין נתניהו, שבה יש לאגף הימני השפעה מכרעת, עם המדינה כולה. נתניהו עצמו איבד את מידת האהדה שהייתה נתונה לו בעבר בעולם, וכל תגובה נגדו ונגד ממשלתו היא בפועל תגובה נגד ישראל כולה.
בבית המשפט הבינלאומי האקטיביסטי בהאג מתנהל הליך נגד ישראל. התוצאה בשלב זה איננה הגרועה ביותר האפשרית, אבל היא גרועה למדי. ההליך רחוק מסיומו, ויש סיכוי לא מבוטל להתפתחויות נוספות בעתיד הלא רחוק. בית משפט אקטיביסטי נוסף בהולנד אסר על משלוח חלקי חילוף למטוסים לישראל. זה עדיין לא אסון, מה גם שממשלת הולנד החליטה לערער. אבל זו התפתחות מדאיגה, שאליה מצטרפים קולות נוספים בכיוון זה.
חברת מודי'ס הורידה את דירוג האשראי של ישראל, ויש לכך מחיר כלכלי לא מבוטל. שיקוליה של מודי'ס הם כלכליים, אבל כלכלה היא לא רק מתמטיקה. זהו תחום שיש בו מרווח ניכר לשיקול דעת. יחס אוהד או פחות אוהד למי שכלפיו מוגש הדוח עלול להשפיע, פעמים ביודעין ופעמים אפילו שלא ביודעין.
אזורי ביטחון
בכך עולה השאלה כיצד לנהוג באוכלוסיית עזה. לפני זמן לא רב הסברתי מעל דפי עיתון זה שישראל חייבת לטפל בסיוע ההומניטרי המגיע לרצועה, ואסור למסור אותו בידי חמאס ולאפשר לו לספסר בו ולחלק אותו לתושבים. כיום נראה לי שלא ניתן להסתפק בכך. המדיניות של ישראל ביחס לאוכלוסייה האזרחית בעזה הייתה פשוטה. הכוונה היא להימנע מפגיעה באוכלוסייה זו, ולשם כך צריך לדאוג שלא תפריע. הפתרון היה לעודד את נדידתם ממקום למקום. מה יעשו במקום החדש – זה כביכול איננו עניינה של ישראל. אולי חמאס ידאג להם, אולי אף אחד לא יעשה זאת.
מצבה של אוכלוסייה זו הולך ומידרדר, וכעת מרוכזים ברפיח למעלה ממיליון בני אדם. ורפיח מיועדת להוות את השלב הבא בלחימה נגד חמאס. ומה יהיה על האוכלוסייה הזו? הרעיון שישראל פשוט תדרוש ממנה להתפנות למקום כלשהו ושם יסתדרו כפי שיסתדרו, מיצה את עצמו. בעניין זה אין ברירה. ישראל היא הכוח החזק ביותר ברצועה, ומצב זה מטיל אחריות. יתר על כן, זהו אינטרס ישראלי ברור לעצור את המשך ההידרדרות של האוכלוסייה האזרחית.
לשם כך נדרש שישראל תדאג לאזורי ביטחון בתוך רצועת עזה, שאליהם יוכלו תושבי רפיח לעבור. באזורים אלה תובטח אספקת מזון וטיפול רפואי ויובטחו מגורים, לפחות באוהלים מתאימים. במקביל חייבת ישראל להכריז שהיא מוכנה למסור את הטיפול באוכלוסייה האזרחית באזורי הביטחון הללו לכל גוף – של האו"ם, של אוכלוסייה מקומית או של מדינות ערביות – ובלבד שגוף זה אינו מעורב בטרור ואינו מעודד טרור.
עד שיקום ויתארגן גוף כזה, אין לישראל ברירה אלא לדאוג בעצמה לאוכלוסייה האזרחית, תוך שהיא מסתייעת בתושבים מקומיים שאינם קשורים לחמאס. זה אינטרס הומני, אבל זה גם אינטרס ישראלי. זה לא יקנה לנו את אהדת הציבור בעזה, אבל זה ינתק את האוכלוסייה מחמאס ויקדם את סיום שלטונו.
במהלך הזה יש סיכונים, שכן חמאס ינסה להפעיל טרור נגד כל שלטון שאיננו שלטונו. יהיה צורך להתמודד עם סיכונים אלה. זה גם עניין יקר, אבל ניתן יהיה לפחות לקבל תרומות למימון פרויקט כזה, שיקל את ההתמודדות עם הלחצים החיצוניים ההולכים וגוברים.