מלחמת חרבות ברזל: צריך לצנזר ולפסול את פרסום צמד המילים "היום שאחרי". זהו מונח שקרי, טועה ומטעה, מוליך שולל ומזין תקוות שווא. הביטוי הנכון, הקולע והמציאותי הוא מרגיז, מצער ומדאיג. אך אין מנוס מהאמת. מהממשלה הנוכחית, מראשה, ומהשרים שהפכו דמויות מרכזיות, מובילות ומכריעות, לישראל מצפה "חושך שאחרי".
לקראת הפגישה עם גנץ, האריס מגבירה לחצים: "אנשים בעזה מתים מרעב"
ארה"ב עוצרת את השלמת החנק הכלכלי על חמאס: "רוצים עוד הוכחות מישראל"
אולי כבר לא כל כך מצפה. זהו כבר "חושך לפני". אם נחוצה הייתה הוכחה לכך, היא נחתה על ישראל כמהלומה מהממת. התבהלה הפרועה שבה הגיבו ראש הממשלה ושרים לנסיעתו של בני גנץ לוושינגטון סיפקה את ההוכחה - האופל בהתנהלות השלטון הנוכחי כבר כאן.
ההשתלחות המופרעת בבני גנץ חשפה את הממשלה מגששת באפלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו צריך היה להגיע לכבש המטוס שעליו המריא בני גנץ לוושינגטון, ללחוץ את ידו, לאחל לו הצלחה בביקורו ולברך אותו בהישגים בשיחותיו בבירת ארה"ב. זה כמובן לא קרה. חמור מזה.
מה שקרה חשף את ראש הממשלה במלוא חולשתו המדינית, גילה את עומק ההתנכרות כלפיו מצד הבית הלבן ואת חוסר האונים שלו ליזום, לעשות משהו חיובי ומועיל בערוץ היחסים הדרוך והמתוח עם הנשיא ג'ו ביידן. ראש הממשלה נתניהו הוא אלוף, צ'מפיון בתחום ביקורי חוץ. אף אחד מראשי הממשלה שכיהנו בישראל לא קיים ביקורים בבירות חוץ, ובמיוחד בושינגטון, במספר, בהיקף ובקצב שקיים נתניהו כראש ממשלה.
הוא יודע היטב מניסיון אישי עד כמה חשובה, מועילה וקריטית לאינטרסים של ישראל היא שיחה עם נשיא ארה"ב בבית הלבן. נתניהו לא יכול היה, לא מסוגל היה, לא מוכן היה לתמוך, לברך ולעודד את בני גנץ בביקורו בוושינגטון. עם שר כמו איתמר בן גביר לידך 24 שעות ביממה, דבר טוב כבר לא יכול לצאת ממך. אתה מדינית (ומוסרית) אבוד.
הטענה של שרי הקואליציה נגד ביקורו של גנץ בוושינגטון "יש רק ראש ממשלה אחד" היא נכונה. הם רק אינם מודעים, או אינם רוצים להיות, שראש הממשלה הוא בזירה הבינלאומית אישיות בלתי רצויה – והגיע למעמד השפל הזה הרבה מאוד בגללם, כתוצאה מנוכחות של בלתי כשירים ובלתי מתאימים עם פיות גדולים כמותם בממשלה.
אין עוררין על כך שישראל זקוקה היום ובאופן דחוף למהלך מדיני ישיר מול ארה"ב, ליוזמה הסברתית, למאמץ מיוחד להרגיע את הרוחות בבית הלבן ובגבעת הקפיטול. ביקורו של בני גנץ בוושינגטון עכשיו הוא התגשמות האמירה דבר בעתו.
הסקרים מחמיאים לגנץ. הם אינם הופכים אותו למנהיג המוכר והמוסמך של ישראל. אבל הוא דמות מרכזית באופוזיציה ומכהן בקבינט הביטחוני. בלו"ז הביקור שלו בוושינגטון נעדרת פגישה עם הנשיא ג'ו ביידן. אין זה סוד שביידן לא אוהב את נתניהו וכהונתו כראש הממשלה מציקה לנשיא.
אבל הנשיא ביידן מכבד את מעמדה של ישראל כדמוקרטיה וחרד לתדמיתה כמדינה מסודרת. (יותר מסמוטריץ', מרגב ומאמסלם) הנשיא נמנע באופן מוצהר מהתערבות גלויה בהרכב השלטון בישראל.
עם זאת, אין ספק שבני גנץ ישמע מבני שיחו בצמרת הממשל תגובות, הערכות, עצות שלא ינעמו לו. כל זה לא מפחית כמלוא הנימה מהמשמעות, מהחשיבות ומערך המדיניים, ההסברתיים והפיחות במתיחות ביחסים שיהיו קרוב לוודאי לביקור ולשיחות שיקיים גנץ בוושינגטון.
כל זמן שאין סימן ואות לבחירות חדשות, כל הדיבורים על "אחרי", על עתיד שונה לישראל הם שטויות, הבל הבלים. הימין המלא-מלא יתמלא יותר, יכביד ויבעית יותר.