אין משפט מקומם יותר, ציני יותר - ובאותה מידה גם מדויק יותר מהמשפט הבא שחייב להיכתב כאן: הודות לאסון הגדול של 7 באוקטובר ניצל בנימין נתניהו מסערת האסון הקודם. כמעט כתבתי "ניצל מסערת האסון הקטן יותר", אך גם לציניות פוליטית יש גבול מוסרי, והגבול הזה עובר בדיוק באזור אומדן האסונות.
כך לשכתו של נתניהו חשפה את גנץ לתביעה ולמעצר בבריטניה | דיווח
ביידן בצעד דרמטי: יכריז על הקמת נמל בעזה להכנסת סיוע הומניטרי מהים
בפועל, זאת המציאות ואלה העובדות. אלמלא הטבח - 1,145 הנרצחים, 3,300 הפצועים ו־253 החטופים – אלמלא האסון הבלתי נתפס שלידו כמעט הכל מתגמד, ביום רביעי האחרון בשעה 12 בצהריים היה על בנימין נתניהו להתמודד עם גל פוליטי־ציבורי עוצמתי שבסבירות גבוהה היה מוציא המונים לרחובות, מתדלק את המחאה (שבמציאות החלופית הזאת אולי כלל לא הייתה דועכת) ובסבירות גבוהה היה מסתיים בעוד סבב של התנגחות פוליטית חריפה בין שני המחנות היריבים.
המציאות שבה אנחנו חיים בחמשת החודשים האחרונים הצניעה את ממדי התגובה הציבורית למסקנות האישיות שהוסקו נגד שורה של בכירים, ובראשם ראש הממשלה נתניהו. המציאות הפוסט־אסונית אולי גימדה את עוצמת התגובה, אך לא שינתה כלל את השורה התחתונה: שום דבר לא עומד להשתנות כאן גם אחרי פרסומן של מסקנות הוועדה. מה שהיה הוא בדיוק מה שיהיה, כלומר עוד סבב של עימות פוליטי ומיד אחריו - מעבר לאירוע הבא.
בניגוד לטענות האופוזיציה והמחאה, המציאות האכזרית והמייאשת הזאת לא נוצרה בתקופת נתניהו וגם לא באשמת נתניהו, אלא הרבה לפניו. כבר לאחר הכשל הגדול שהוביל למלחמת יום הכיפורים ואחריה לוועדת אגרנט, למד הציבור בישראל כי כאן זה לא יפן, והפוליטיקאים לא ממהרים לבצע חרקירי. בין המסקנות של ועדת אגרנט למסקנותיה של ועדת מירון, כל ועדת חקירה בישראל נופלת לאותה המלכודת של חובת הטלת האחריות על גורמים פוליטיים שבמשמרתם קרה האירוע הנחקר - ושאף פעם לא באמת משלמים על כך מחיר משמעותי.
בספטמבר 1982 אירע הטבח האכזרי במחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה. בעקבות הסערה הציבורית הוחלט להקים ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון, יצחק כהן. הוועדה עבדה כמה חודשים ופרסמה את מסקנותיה כבר בפברואר 1983. המסקנות האישיות הוסקו גם לגבי ראש הממשלה מנחם בגין וגם לגבי הרמטכ"ל רפאל איתן, אך את האש חטף בעיקר שר הביטחון אריאל שרון. הוועדה לא רק הטילה עליו אחריות אישית, אלא גם המליצה להעבירו מתפקידו ולעולם לא למנותו שוב לתפקיד. מה עשה שרון? סירב להתפטר. רק אחרי שבגין הבהיר לשר הביטחון שלו בשיחה פרטית כי אם לא יתפטר ביוזמתו, הוא ייאלץ לפטרו, הסתיים האירוע בהחלטת הממשלה ששנמכה את שרון לשר בלי תיק.
האירוע לא גמר את הקריירה הפוליטית של שרון. למעשה, הוא לא שינה דבר. כבר ב־1984 שרון קיבל תיק מיניסטריאלי בממשלת אחדות לאומית, וכעבור כעשור וחצי הגיע לראשות הממשלה. לאורך כל הדרך איש ממתפקדי הליכוד לא הזכיר לו בקלפי את מסקנות ועדת החקירה ההיא. לא מוגזם להעריך כי בדיוק אותו התסריט מצפה לפוליטיקאים שמוזכרים בדוח ועדת החקירה לאסון מירון. יתרה מזאת, בעולם הפוליטי העכשווי, בשונה מהמציאות שבה פעל שרון, אזכור בדוח של ועדת חקירה שהוקמה על ידי ממשלת השינוי עוד מסוגל להיחשב לבונוס.
לא טעות - מדיניות
ביום רביעי בצהריים, שעתיים אחרי פרסומן של מסקנות הוועדה ושעתיים לפני שדובר הליכוד הוציא הודעה רשמית מטעם המפלגה ועורר סערה נפרדת, שוחחתי עם איש פעיל ומעורה בליכוד. השאלה הייתה מתבקשת: מהו המחיר הפוליטי־ציבורי שישלמו (או שלא) אלה שלגביהם הוסקו מסקנות אישיות?
בן שיחי לא היסס לרגע וקבע: "הדבר הזה לא יידבק עליהם. לא על ביבי ולא על אוחנה. חד וחלק. כל העניין הזה של אחריות אישית שמטילים על אנשי ציבור מתוקף תפקידם, חסר משמעות. כל שכן במקרה זה ספציפי, כאשר כל בר דעת יודע שמדובר בוועדה פוליטית שבנט ולפיד הקימו כדי לפגוע בנתניהו. ולגבי אמיר אוחנה, תהיי רגועה: בפריימריז הקרובים בליכוד, מה שיכול לקרות כתוצאה ממה שכתוב עליו בדוח הוא שמי שלא רצה להצביע לאוחנה, יצביע לו רק בגלל אותן המלצות הוועדה".
לכל אלה שקראו בתדהמה את ההודעה הרשמית שפורסמה מטעם הליכוד מומלץ בזאת להיכנס לקבוצות הוואטסאפ הפנימיות של פעילי מפלגת השלטון ולהפנים כי דובר הליכוד שיקף בדיוק את הדעה הרווחת בקרב אנשי המפלגה. עד כמה חריגה הייתה ההודעה הזאת? נדיר שגוף פוליטי מכריז בריש גלי בדיוק את מה שאנשיו חושבים, ולא את מה שנכון ותקין לומר בהתאם לנסיבות. הרי כל טירון פוליטי יודע שאין דרך טובה יותר להשניא את עצמך בציבור הרחב, למשוך את אש המתנגדים ולגרום למבוכה רבתי בקרב תומכיך בתגובה לתוצאות החקירה של אסון נורא באמצעות ניגוח פוליטי קטנוני ואגרסיבי, שעושה דה־לגיטימציה לוועדה עצמה ולמסקנותיה. זה בדיוק מה שעשה דובר הליכוד. זו הייתה הוראת הקודקודים. לא טעות – מדיניות.
התגובה השנויה במחלוקת שיקפה בדיוק מחריד לא רק את השיח בקרב פעילי הליכוד בקבוצות וואטסאפ למיניהן - אלא גם, ובעיקר, את הלך הרוח בקוקפיט, בלב לשכת ראש הממשלה. למעשה, ההודעה שיקפה את הדעה בסביבה הכי קרובה לנתניהו (תשאלו את ינון מגל) ובסבירות מאוד גבוהה גם את דעתו לגבי הוועדה ומסקנותיה.
גורמים בכירים וותיקים שיצא להם לקחת חלק באירועים כאלה מעידים כי שום הודעה מטעם הליכוד שמתפרסמת בתגובה לאירוע דרמטי בסדר גודל של אסון מירון ומסקנות ועדת חקירה, לא רואה אור ללא אישור אישי של נתניהו. בלי קשר למספר האנשים שנכחו בחדר, למספר המקורבים שהתווכחו על ניסוח ולמספר הפעמים שסביבת ראש הממשלה דרשה לשנות ולתקן - נתניהו היה זה שראה, קרא ואישר לדובר הליכוד לפרסם הודעה המאשימה את ממשלת בנט־לפיד בהקמת ועדה פוליטית ובשימוש ציני באסון שלכאורה עושים מתנגדי נתניהו ומפלגתו באמצעות הוועדה כדי להפילו.
וכך, מעבר לשיקוף הלך הרוח במפלגתו ובסביבתו של נתניהו, הודעת הליכוד היא גם התחזית לעתיד הקרוב. מנהג לקיחת אחריות על ידי הפוליטיקאים צלע עוד הרבה לפני נתניהו ונדרס סופית במהלך כהונותיו. לא אסון הכרמל ולא אסון מירון הביאו אותו להסיק מסקנות אישיות – וגם עתיד ועדת החקירה הבאה, זו של 7 באוקטובר, לא צפוי להיות שונה.
אז מה המסקנה? המסקנה היא שהמחיר היחיד שעוד נותר לגבות ממנהיגים שכשלו הוא המחיר בקלפי. ואם שופטים לפי ניסיון העבר, גם שם לא צפויות הפתעות.