הם התווכחו יותר מ־40 דקות. הוא יודע את זה כי כשהיא זרקה לאוויר “נשבר לי מהבית הזה", "המהדורה המרכזית" בדיוק התחילה. ביד הייתה לו קערה עם תותים שמעליהם פיזר קצת סוכר. הוא לא אוהב שזה חמוץ מדי.
אביה של החטופה רומי גונן: "לא מכיר מישהי אמיצה יותר מהבת שלי"
התוכניות אושרו: "הפעילות ברפיח תסייע גם בסוגיה ההומניטארית"
“מה קרה פתאום?", שאל אותה.
“בלגן בכל חור, מה הבעיה להחזיר את הדברים למקום?", אמרה ואחזה בשני ילקוטים שעמדו על יד הדלת. לולא היא, בכלל לא היה שם לב לזה. “את רוצה שאדבר איתם?", שאל.
“טוב שנזכרת, הם כבר במיטות".
הוא שתק וצפה בה הולכת אל חדר הילדים, ומניחה בחשיכה את הילקוטים שלהם. מהזווית שבה עמד ראה שאחד מהם, הבוגר יותר, עדיין ער וצופה בסרטונים בטאבלט שלו. היא חזרה. “נו, הם ערים, תני לי להגיד להם מילה", כמעט התחנן לדבר עם ילדיו, הכל רק כדי שלא ייהרס לו הערב בגלל שני ילקוטים וכמה כלים בכיור.
“עזוב את זה", אמרה, “אם זה היה מספיק חשוב לך, כבר היית מדבר איתם".
הוא החליט שלא להמשיך את זה והתיישב בסלון. המהדורה נפתחה עם ביידן, הוא שוב כועס על ישראל - מפחיד. אבל עדיין עומד לצדה - אנחת רווחה. היא אחזה במטאטא והתחילה לנקות, תנועותיה עצבניות ומהירות. “עזבי את זה, הבית לא מלוכלך".
היא לא ענתה לו, עמדה מול הטלוויזיה והמשיכה. הוא הניח את התותים על השולחן בחשש, שלא יצטייר כאילו שהוא אוכל תותים והיא אוכלת בוסר. וגם על זה היה לה מה להגיד: “תפנה את זה אחריך, כן? וקניתי את זה לילדים, לא צריך לטרוף את כל מה שיש במקרר".
משהו בלב שלו נצבט, לרגע שנמשך יותר מדי שניות הרגיש כמו ילד שעלב בו מישהו מבוגר וחזק ממנו. 90% ממשכורתו הולכים מיד הביתה, הוא משתדל שלא יחסר כלום, ואם קצת דוחק או יש הוצאה פתאומית, מדבר עם הבוס שלו וזה נותן לו הלוואה מהקופה הקטנה בתמורה לעוד שעה או שעתיים עבודה בכל משמרת, אף אחד לא יודע והם מסתדרים מצוין ביניהם. את ה־10% הנותרים מחלק בין מעשר קטן שהוא נותן בכל חודש לפושט יד אחר לבין אוכל מוכן שקונה ממקום אשכנזי טוב בבני ברק ומביא לאביו בכל שישי בצהריים. אבל מהילדים, ממנה, מהבית, לא מחסיר כלום. עכשיו היא מבקשת ממנו להרים את הרגליים, ושוב הוא מרגיש כמו ילד מובל ועלוב. הוא מרים את הרגליים כשתות בפיו, הסוכר לא עוזר, טעמו חמוץ ומר.
“כל החברות שלי מבלות, נחות, רגל על רגל, ורק אני עובדת אצלכם".
הוא כבר לא מגיב, היא באווירה קרבית, וכשהיא ככה, מוטב להחריש, את זה הוא למד רק בשנה או בשנתיים האחרונות, כשעייף כבר מכל סשן כזה. חוסר התגובה שלו מטריף אותה יותר, היא נעמדת מולו, את הטלוויזיה הוא כבר לא מצליח לראות, רק שומע שמספרים על פליטת פה של איזה שר בלי תיק. “למה לא התקשרת אליי כל היום?", שואלת.
היא מפעילה את כל התותחים הכבדים.
“התכתבנו הרבה", אמר. בעיניו חיפש את הטלפון, מבקש להציג ראיות.
“אה, אני ידידה שלך? אתה מתכתב איתי? אם אבא שלך היה מתקשר אליך היית עונה לו, נכון?".
“אבא שלי אלמן, הוא לבד והוא אף פעם לא מתקשר אליי", נכנע והשיב לה.
“רק כשהוא צריך משהו", יורה בו חצים.
שוב, הילד הקטן, הנטוש, העצוב, שרואה את אביו מתרחק ממנו בעל כורחו, יוצא ממנו.
“מה אבא שלי עשה לך?", הוא שואל, “מה אני עשיתי לך?".
דמעות חונקות את גרונו, הוא מנסה לעמוד, והיא הודפת אותו אחורה, הוא מתיישב על הספה, כמו עלה מולה, היא סופת טורנדו שמגיעה בלי התרעות קודמות ומחריבה הכל. זה הספיק לו.
“שלא תרימי עליי יד, הבנת?", נעמד בבת אחת, עיניה בעיניו, אין כל זכר לאישה שאהב פעם, זו שאפילו כשהיו בחברת אנשים, ניסה לדלות מעיניה אם טוב לה, רע, אם היא חוששת, עצובה או רוצה להישאר. פעם תקשרו דרך העיניים, עוד לפני שביקשה - כבר נתן. וגם ההפך, אהבה, כשהיא עובדת וחדשה מהקופסה, אין בה שום פגם. אבל השנים עברו, העיניים כבו והאחריות פגה.
הוא עוזב אותה מאחוריו, הולך כמה צעדים, היא לא מדברת, הוא נעמד לרגע, צועד אחורה ולוקח את קערת התותים, היא עדיין מנהלת אותו, גם בזעמו.
כמה שעות לפני כן, בדרך הביתה, שמע פודקאסט של מישהי שמספרת סיפורי אהבה, חבר שלו המליץ לו על זה. “היא מחרמנת, אחי", אמר. פעם אחת שמע ונכבש, אין שם שום קשר לחרמנות, היא מדברת על אהבה ותשוקה ומציירת מחוזות אחרים, שנראים כל כך רחוקים ממנו.
הסיפור השבועי שלה הטעין אותו. כשהחנה את הרכב, פתח את אפליקציית הזמנת השולחנות והזמין מקום במסעדה ליום חמישי הקרוב. הוא שאל את הבייביסיטר אם תוכל לבוא - היא עדיין לא ענתה, אבל גם אם לא, ידע שיהיה בסדר. אבל כשנכנס הביתה, כבה האור עליו והפודקאסט דמם. מבט אחד שלה אליו, מבט שונא, מאשים ולא מבשר טובות, גדע לו את כל התוכניות, כך שגם לא סיפר לה עליהן.
המהדורה יצאה לפרסומות, יש פרסומת לגבינה צהובה, ושוב משתמשים במילים כמו בית, יחד, ניצחון. היא מדברת, והוא כבר כמעט לא שומע אותה, אלו האשמות, פרצופים מוזרים, הקטנות.
“תגידי, מה את רוצה ממני?", שאל.
“שתשתנה", ענתה.
“אני לא יכול", אמר, “זה מה שאני".
“אז תלך, תלך כבר".
ושוב הילד ההוא, הקטן, היחף, שביתו נעול.
“אני באמת אלך בסוף", הוא אומר לה, היא מחייכת כי כבר שמעה את זה בעבר. הסלולרי מצפצף, הבייביסיטר עונה: “בחמישי אני פנויה". גוש עולה לו בגרון, זה לא מגיע לו, זה לא מגיע לאף אחד.
היא לוקחת בהתרסה את קערת התותים ומתיישבת מול הטלוויזיה, הוא מביט בה ויודע שיצטרך לבקש שוב מהבוס, הפעם מהקופה הגדולה, הוא צריך בית וכסף ומיטות חדשות לילדים.
“אני באמת הולך", הוא אומר, אבל היא כבר לא שומעת אותו. הוא יוצא מהבית, במעלית מסתכל על עצמו, עיניו עצובות והוא עדיין במדי עבודה.
הוא יורד לרחוב, שעת ערב, אורות קטנים בוקעים מהחלונות ויש הבהובי מסך על הקירות, כל ההבהובים כחולים, כולם צופים בחדשות.
אחרי כמעט קילומטר, באזור של תחנת הדלק, הוא מתיישב על ספסל שעליו כתוב בלבן: “נקמה!".
מזג האוויר צונן וטוב. מאחוריו גינת כלבים, הוא שומע: “נו שב כבר, אין שום חטיף יותר! אתה כלב רע". הוא מסתובב, אישה צעירה, אבל לא מדי, נוזפת בכלב שלה. “צריכה עזרה?", הוא מעז לשאול אחרי כמה דקות כאלו.
“אתה יכול? הוא בלתי נסבל".
הוא קם מהספסל, עובר שני שערים וניגש לכלב. לוקח ממנה את הרצועה, יש לה יד קטנה ומכנסי דגמ"ח. הוא מתבייש להביט בה ממש.
עכשיו יורד על ברכיו, מחבק את הכלב שמכשכש בזנבו ושמח לראות את הזר.
“רוצה לשחק?", הוא שואל אותו. הכלב מלקק אותו, לאט־לאט הוא מלביש לו את הרצועה ושואל “אפשר סיבוב איתו?".
“רצוי", היא עונה, מתיישבת על ספסל ומוציאה את המימייה שלה.
הוא רץ עם הכלב בתוך הגינה, הכלב מטפס על איזו רמפה וקופץ, מתפלש בחול, שותה מהשלולית העכורה, כיף לו וכיף לו.
היא מביטה בהם.
“איזה כיף", היא אומרת כשהוא משיב לה את הכלב עייף, “אני אחזיר אותו מסריח לגרוש שלי".
הם צוחקים.
“עד כדי כך את שונאת אותו?".
“לא, אני סתם צוחקת, הוא החבר הכי טוב שלי".
“באמת?", שואל, “אפשר?".
“זה כואב לפעמים, אבל אפשר", היא עונה. הוא מתיישב על הספסל לידה, מתנשף ומזיע.
“קח", היא מגישה לו את המימייה, “אבל תשתה מלמעלה, אני לא שותה מפה לפה".
הוא שותה מלמעלה והם יושבים בשתיקה, הכלב ביניהם, לרגע קטן הוא חי.
“את גרה פה קרוב?".
“אל תתחיל איתי, רק התגרשתי".
“לא, לא התכוונתי", לבו פועם, “אני עדיין נשוי, אל תפחדי", הוא כמעט נבוך.
היא צוחקת.
“כן, ממש ליד גני הילדים", עונה לו ונעמדת.
“נתראה?", שואלת.
“הלוואי", עונה ומחייך.
היא הולכת.
זו שבבית לא מפסיקה להתקשר, 20 שיחות, אחר כך 30, הוא כבר רגיל לזה, אבל הפעם לא עונה.
במקום זה הוא מסמס לבייביסיטר: “ביום חמישי בשמונה, תודה רבה".
מחר היא תירגע, הוא יסלח כרגיל, ביום חמישי יתלבשו יפה וילכו למסעדה. ואחרי הדג שהיא תזמין והסטייק שהוא יאכל, רגע לפני שיזמינו קינוח, יספר לה שהפעם הוא התכוון באמת, הוא הולך, ויתחנן בפניה להיות חברה טובה שלו, לפחות בשביל הילדים. היא אף פעם לא תרצה להיות חברה טובה שלו, זה בטח ייגמר בזעם ובצעקות, ובכל זאת, הפעם לא יוותר על קינוח, מגיע לו קינוח, והלוואי שיש להם משהו עם תותים.