הערב יורד על הגליל, קול מואזין נשמע מרחוק, ואנחנו מתיישבים ליד הממ"ד בבית ילדותה של רומי גונן בכפר ורדים. "הגעתם לאזור מלחמה", אומר אביה, איתן. "הגבול הצפוני ממש פה, יש לנו מלחמה בשתי הגזרות". עזה אומנם רחוקה, אבל הקולות שנשמעים כאן דומים מדי לקולות שעולים כעת מהרצועה, ומעלים את השאלה מה אוזניה של רומי אולי שומעות.
אחותה של רומי זועקת: "למה דווקא את אחותי חמאס לא שחרר"
"הפצע של רומי לא מטופל": במשפחות החטופים דואגים למצבם הבריאותי
"אין לנו לילה ואין לנו יום": דניאל אלוני ששוחררה משבי חמאס בנאום מרגש
זהו ערב 7 במרץ, חמישה חודשים חלפו מאז שרומי, בת 23, נחטפה ממסיבת "נובה" לעזה. אביה מתיישב לשיחה לבוש בטי־שירט עם תמונתה. "החולצה של רומי עליי כל הזמן", הוא אומר. כמה ימים לפני פגישתנו, הוא ואשתו מיטל העבירו "מפגש היכרות עם רומי" בחטיבת הביניים של היישוב, עם 300 תלמידים. "כשסיימנו את המצגת, אחד הילדים שאל איך הרגשתי אחרי שהבנתי בפעם הראשונה שהבת שלי נחטפה. ‘מה הרגשת?', הוא שאל. כל השאלות שלהם היו חץ ללב", הוא אומר.
מה ענית?
"אמרתי לו ‘בכיתי, צרחתי, כאבתי, הייתי בהלם טוטאלי'. צריך להבין שבמשך 16 ימים רומי הייתה נעדרת. מ־7 באוקטובר ועד למחרת יום ההולדת שלי ב־24 באוקטובר היא הייתה נעדרת. עכשיו, לכי תחיי עם ההרגשה הזאת, שאת בכלל לא יכולה לנשום, כי את לא יודעת מה קורה עם הילדה שלך. אני לא יודע אם אזכה לראות את הבת שלי עוד פעם. ירדתי המון במשקל בזמן הזה. אני חושב שהפעם הראשונה שמיטל הכריחה אותי לאכול הייתה אחרי ארבעה ימים. היינו בשוק. עד 7 באוקטובר מי ידע מה זה אזרח חטוף. מי חשב שאני לא אוכל לדבר עם הבת שלי, שלא אוכל להתקשר אליה, שלא אדע מה קורה איתה, ושלא יהיה אף אחד שיידע להגיד מה קורה איתה. אף אחד".
קשר מטורף
רומי נולדה וגדלה בכפר ורדים, יש לה עוד ארבעה אחים ואחיות ביולוגיים מהנישואים הראשונים של אביה לאמא שלה מירב, ועוד שלוש אחיות, בנותיה של מיטל, אשתו השנייה, שהצטרפו למשפחה. "היא הסנדוויץ'", הוא אומר. "בגיל 18 סיימה את בית הספר מנור כברי. ולאחר הכשרה רפואית שעברה היא התחילה לעבוד בבדיקות קורונה בנתב"ג. שם היא הכירה את החברה הכי טובה שלה, גאיה חליפה ז"ל".
איתן מתאר את גאיה לא רק כחברת נפש של בתו, אלא גם כאחות נוספת. "נוצר ביניהן קשר מטורף", הוא אומר. "הן נסעו לדרום אמריקה יחד. טיילו במשך שבעה חודשים ביותר מעשר מדינות. התמונה של רומי מהפוסטרים ומהחולצות היא מהאמזונס בברזיל".
לפנות בוקר של 7 באוקטובר השתיים יצאו מתל אביב ונסעו למסיבה יחד. יום קודם לכן איתן ומיטל היו בחתונה של חברים קרובים. רומי הייתה אמורה להצטרף אך נתקעה בעבודה. הם שוחחו עמה והציעו לה מקום ברכב לצפון, לעשות את החג איתם, אבל רומי סיפרה שהיא עתידה לצאת למסיבה.
"כל כך שמחנו בשבילה, כי היא אוהבת מסיבות", משחזר איתן. "היא רקדנית מקצועית, רק תני לה לרקוד. אמרנו לה ‘איזה כיף לך. זה הרבה יותר טוב מלבוא איתנו לצפון'. ואז הפעם הבאה ששמעתי ממנה הייתה בבוקר של השבת הארורה. אחרי זה, כששאלו אותנו מה היא לבשה כדי שנוכל לתת סימנים, לא היה לנו מושג, כי היא יצאה מתל אביב".
ב־7 באוקטובר, ב־7:15 בבוקר, רומי התקשרה לאביה. "מיטל ואני עדיין ישנו, וכשהסתובבתי ראיתי את השם של רומי", הוא מספר. "אמרתי למיטל ‘זה אף פעם לא טוב שאחד הילדים מתקשר אליך בשבת ב־7:15 בבוקר. עניתי והיא אמרה לי ‘אבא, יורים עליי'. היא אמרה שיש המון אזעקות ושאלה אותי מה לעשות. שאלתי איפה היא, כי לא ידעתי, והיא אמרה ‘אנחנו בעוטף'. שאלתי אם כיפת ברזל עובדת, והיא ענתה ‘כן, בטח, אבל יש גשם של טילים'. לקח לי זמן להבין בכלל. בגיל שלי, כשאני חושב על מסיבות, אני חושב על מקום סגור. לא הבנתי בהתחלה שזה שטח פתוח".
וכשהבנת?
"כשנפל לי האסימון, שאלתי אותה איפה היישוב הכי קרוב. היא אמרה ‘בארי'. אמרתי לה ‘רוצי לבארי'. כי אני יודע שכיפת ברזל שומרת על יישובים, ולא על שטח מיוער. מזל שהיא לא רצה".
בארבע השעות שאחרי, רומי שוחחה עם אביה, עם אמה מירב ועם אחותה הבכורה ירדן, שהגיעה לרגל החג לאביהן בצפון. מרבית מהשיחות קצרות ומתנתקות כמעט מיד. מבעד לכולן נשמעת האימה המצמררת, אך גם קור רוח. בחלקן רומי מבקשת מאחותה ללחוש, כדי שהמחבלים לא ישמעו אותה. "המחבלים היו כל כך קרובים", אומר איתן, "כל לחש היה מסגיר אותן".
במהלך השעות האלה הייתה שיחה אחת שנחקקה אצלך?
"כן. הרגע שבו היא אמרה לי שהגיע מישהו לחלץ אותה".
לפני הרגע האופטימי היחיד בבוקר ההוא, עם תחילת המתקפה על ישראל, רומי וגאיה הסתתרו במיגונית. הן הבינו שעליהן לצאת ונכנסו לרכב של גאיה, אבל הגיעו לפקק אינסופי. איתן לא יודע להגיד אם רומי וגאיה היו לבד ברכב. כשאחיה של רומי, שחף, איתר את הרכב מספר ימים לאחר מכן, הוא הוציא מתוכו את הציוד של שתי החברות, כולל הכובע של רומי מהמסיבה. "מצאנו בגדים שאנחנו לא מכירים", אומר איתן. "לא של גאיה ולא של רומי".
בשלב מסוים עזבו השתיים את האוטו והלכו להתחבא בשיחים באזור נחל גרר. בכל פעם שהמחבלים התקרבו אליהן, הן עברו לשיח הבא. כך עברו משיח לשיח. "הגיעו מאות מחבלים, על אופנועים, על טנדרים, זה היה ‘על השחיטה'", אומר איתן. "שחטו אותם בלי בעיה, בלי יכולת מהצד השני להתגונן אפילו. השוטרים אמרו להם לברוח, אמרו שהם לא יכולים להגן על כולם. לכן המטרה הייתה לברוח".
ממקום מחבואן שלחה גאיה לבן שמעוני ז"ל, חבר שהיה במסיבה, הודעת וואטסאפ, שאלה אם הוא בסדר. בן מספר לה שהוא הגיע לבאר שבע. היא שולחת לו לוקיישן. אף שעשה את הדרך פעמיים וחילץ 12 אנשים מאזור המסיבה לבאר שבע, בן יוצא לשם בפעם השלישית. "התוצאה הייתה טרגית, כי הם לא הצליחו להגיע למקום מבטחים, אבל הוא היה המלאך שלהן", אומר איתן. "אנחנו לא יודעים איך, כי באמת היו מלא מחבלים באזור, אבל הוא הצליח להגיע לשיח. ואז היא מתקשרת אליי ב־10:15 ואומרת לי שהגיע מישהו לחלץ אותן. היא בכלל לא ידעה להגיד מי זה, כי הוא היה חבר של גאיה מהעבודה שלה".
יחד אנחנו מקשיבים לשיחה שוב, קולה של רומי עדין ומנוגד כל כך לזוועה שסביבה, היא מתארת במילים אוהבות שהיא בדרכה החוצה. אביה מבקש ממנה שתעדכן בכל שלב. ואז היא מנתקת ונשמעת אנחת רווחה מפיו בסוף ההקלטה. הוא אומר מילה אחת "וואי", שנדמה שמוציאה את כל האוויר שהחזיק בשעות ההן. "זה היה אחרי שלוש שעות שאנחנו בהיסטריה מטורפת, וכבר ראינו את התמונות בטלוויזיה והבנו שיש כאוס במדינה. הסיפורים התחילו להגיע, דיברו על עשרות נרצחים, על נעדרים, ופתאום אני מקבל את השיחה הזאת", הוא אומר.
ברכב של בן שמעוני נמצאים עתה ארבעה, הוא וגאיה מלפנים. מאחור רומי ואופיר צרפתי ז"ל, שלא הכיר אף אחד מהם אבל תפס איתם טרמפ. הם נסעו לכיוון שדרות הפעם. גאיה ניסתה להגיע לאביה, שאמר לה שיחכה להן באשדוד. בצומת עלומים נתקלו במחבלים. "הם פירקו אותם, פירקו אותם", אומר איתן בכאב. "היינו ליד האוטו, ראינו אותו, הוא היה כמו מסננת. אם היית רואה אותו, לא היית מאמינה שיש מישהו שנשאר בחיים. לא היית מאמינה".
גאיה ובן נרצחו, אופיר נפגע באורח קשה. בהמשך צה"ל החזיר את גופתו. רומי נפצעה בזרועה כשהיא הושיטה את ידה קדימה לבדוק את הדופק של חברתה. ואם לא די בתופת הזו, המשפחות שמעו את הרצח והחטיפה בזמן אמת: "כשהמחבלים הגיעו לאוטו, הם לא האמינו שיש מישהו בחיים. הם צרחו בערבית אחד לשני, ‘היא חיה, היא חיה. בואו ניקח אותה'. הם ניסו להניע את האוטו, לא הצליחו וחטפו את רומי ואת אופיר. ואז הטלפון התנתק".
יום למחרת, בזכות חבר של המשפחה, הצליחה המשפחה לאכן את הטלפון של רומי ואת האיירפודס שלה. "הטלפון אוכן בכיכר צלאח א־דין בעזה והאיירפודס באוטו של גאיה, באזור המסיבה", מספר איתן. "אחרי שהיה לנו את האיכון, שחף נסע לשם להביא את הציוד. הוא עשה את זה 14 פעמים והביא ל־100 משפחות את הציוד שנשאר. הוא בא אליהן הביתה, עבר משפחה־משפחה, מנתיבות ועד מטולה. בזכות הבן שלי 100 משפחות קיבלו את הציוד של היקרים שלהן".
רכבת הרים כל יום
בשני אחר הצהריים, אחרי שהיה ברור שגם הגבול הצפוני אינו בטוח, המשפחה התפנתה לבית של חברים בשפיים: "תוך רבע שעה ארזנו תיקים ונעלמנו לחודש. לשם הגיע בפעם הראשונה, ביום רביעי 11 באוקטובר, קצין צה"ל יחד עם עובדת סוציאלית. התכנסנו כל המשפחה, המון אנשים ישבו סביב שולחן פינת האוכל. אני ישבתי באלכסון לקצין, על ידו ישבה העובדת הסוציאלית. הוא פתח את הקלסר והייתה רק שורה אחת כתובה בדף".
ראית מה כתוב?
"לא. אבל כשאת רואה רק שורה אחת, מה את יכולה לדמיין? ראיתי שחור בעיניים. ואז הוא אמר שהיא נעדרת ושהטלפון שלה בעזה, ואנחנו יודעים את זה שלושה ימים כבר. וככה היינו 16 ימים ולילות, כשאנחנו לא יודעים כלום. כלום".
ביום ה־17 למלחמה התקשר הקצין לעדכן את המשפחה כי רומי מוגדרת "חטופה מסופקת": "זה אומר שיש מספיק מידע לומר שהיא לא נעדרת, אבל לא בטוח שהיא בחיים. זה יישמע אבסורד, אבל רווח לי. הרי 16 יממות לא ידענו כלום. תכפילי את זה בשעות, בדקות".
ואז אתם גם מקבלים אות חיים.
"עברו עוד 30 יום ככה, ולא היה שום מידע, ואז התחילו לחזור החטופים. וביום החמישי קיבלנו מידע ממשפחה שהייתה איתה במנהרה במשך שבוע שלם".
לא מההתחלה?
"לא. הם היו לפני כן בדירות, אבל רומי הייתה כנראה במנהרה לפניהם המון זמן. אנחנו לא יודעים כמה. היא הייתה גם בחלק מהדירות, אבל היא הגיעה למנהרה בין הראשונות".
מה עוד הן סיפרו לך?
"שרומי נורתה בזרוע. הם ירו בה עם קלאץ', שהפגיעה שלו הרבה יותר הרסנית מ־M16. שהיד לא מתפקדת. הן סיפרו שהאצבעות החליפו צבעים וזה אומר שאין זרימת דם טובה ביד, ושרומי חובשת את עצמה עם תחבושות שפג תוקפן, שהמחבלים יימח שמם נתנו לה. אבל זה לא פצע שרק חובשים. היא זקוקה לרפואה אמיתית. והאם היא גם בכלל קיבלה אקמול? תארי לך שכואב לך הראש, את הולכת, לוקחת כוס מים, אולי כדור אקמול, הולכת לישון וזה עובר. מה איתם כשכואב להם הראש?".
או כשכואבת לה היד.
"אני בכוונה מנסה להסביר את זה דרך כאב ראש, כי זה כאב שכולנו חווים, הוא משותף לכולנו. היא יכולה לבקש אקמול וכוס מים? להפך, חמש פעמים ביום, כשהמחבלים התפללו, הן היו צריכות להיות בשקט. ומי שהיה מוציא הגה מהפה היה חוטף קת בראש. היא גם סיפרה שבזמן החטיפה נתנו לה קת בראש. אני רק מייחל שהיא תגיע לארץ ותקבל את הטיפול הרפואי הכי טוב בעולם, רופאים מכל העולם יגיעו, אם צריך, לטפל בה, זה בטוח. אנחנו בקשר עם רופאים מהטובים בעולם, כולם מחכים רק שתגיע".
סיפרו לכם גם על מצב רוחה?
"אנחנו קוראים לרומי ‘השמש שלנו'. היא פצצת אנרגיה, חברמנית ברמות, עם ראש חזק, לכן הם פגשו מישהי חזקה מנטלית. אבל מבחינה פיזית, הרבה פחות. יד לא מתפקדת לא גרמה לה ליפול ברוחה. אני לא מכיר מישהי יותר אמיצה מהבת שלי".
ציפיתם שהיא תשתחרר בעסקה?
"בטח, חיכיתי לה פה. למרות הקשיים, שבע פעימות פעלו. ב־30 בנובמבר, בלילה שבין חמישי לשישי, הרשימה לשישי אמורה הייתה להגיע וההסכם אמר שאם לא מסכימים על הרשימה עד 7:00 בבוקר, ההסכם פג. ב־4:00 בבוקר באתי לסלון, התיישבתי על הספה, פתחתי טלגרם ולא הייתה רשימה".
אתה צריך לפתוח טלגרם כדי לדעת שאין רשימה? חשבתי שעודכנתם מדי לילה.
"אם הייתה רשימה, אבל לא הייתה רשימה. גם כשהיא לא השתחררה הודיעו לנו שהיא לא ברשימה, שלא יהיה מצב שנישאר בספק או באוויר. כל יום, כשהתפרסמה הרשימה האמיתית, הקצין היה מתקשר. אבל אז כשהגיע תורן והוא היה צריך להתקשר, זה לא קרה. ובינתיים הזמן עבר, וגם ב־5:30 לא הגיעה רשימה חדשה. שתיתי עוד קפה, השלישי אני חושב כבר".
וקצת לפני 6 בבוקר יורים רקטה ראשונה ליישובי העוטף.
"ואני הולך פה כמו אריה בכלוב וב־7:00 בבוקר צה"ל תוקף בעזה. רומי לא חזרה. עברנו פה טלטלות בלי סוף, כל יום זה רכבת הרים, אבל באותו בוקר הרגשתי ממש גרוע. ומאותו יום, עד עכשיו, לא הפסקנו את הלחימה".
ומאז התקבלו אותות חיים?
"שום דבר. זה כאילו חזרנו אחורה. כי כעבור 16 יממות קיבלנו מידע שהיא 'חטופה מסופקת' וביום ה־50 סיפרו לנו שראו אותה והיא הייתה בחיים. ומאז חלפו 111 ימים, זו התקופה הכי ארוכה שאנחנו לא יודעים כלום".
מה זה אומר להיות אבא של חטופה חמישה חודשים?
"שאתה שבר כלי במצב הטוב. הלילה, למשל, ישנתי אולי שעה, אולי. אני כן עובד, חמש־שש שעות ביום, בחברת ישקר. העבודה שומרת עליי, אני קם בבוקר, מתלבש, פוגש את החבר'ה שאני עובד איתם. בסופי השבוע קשה יותר".
ספר לי על רומי.
"אחרי שזה קרה, עלינו לחדר שלה וראינו שהיא תלתה עם חוט ואטבים תמונות שלה, הארד קופי, מגיל ינקות. מצאנו גם עוד ערימה בצד שמחכה לה להשלים את המשימה. גם כשהיא הייתה קטנה היא חייכה בלי סוף, היא כל הזמן מחייכת, היא פצצת חיוך ואנרגיה, אני תמיד אומר לכולם שהשמש הזו זורחת עלינו כל הזמן, גם כשהיא לא פה".
מה הדבר שהכי אהבתם לעשות ביחד?
"להתחבק, לשיר, לרקוד, לבשל. יש לה לב ענק, ענק. אם היא הייתה נכנסת עכשיו הביתה, והיא לא מכירה אתכם, תוך גג עשר דקות הייתם מחליפים טלפונים. היא הייתה דואגת לכם שתאכלו, תשתו, תנוחו. היא רוצה שלכל מי שמסביבה יהיה רק טוב. גם החברות שלה מספרות עליה דברים מדהימים. גם הצוות החינוכי, כולם אומרים שאין אפשרות לשכוח שיחה עם רומי. עם האנרגיות שלה, והקול שלה. זה חסר לי".
הבית שקט לפתע.
"דומם. אנחנו גם לא יוצאים מהבית כל כך".
אתה לא חלק מהמחאות.
"לא, אנשים באים לפה. יש לנו דוקטרינה קצת אחרת, אנחנו מעדיפים לדבר בשש עיניים, שמונה עיניים, לא יותר. לא תראי אותי בעצרת. הייתי פעם אחת כי הילדים ביקשו, אבל הבנתי שזה לא בשבילי. אני מחזק את ידיהם, אבל זו לא השיטה שלי. אני צריך שקט. אני, כשאני מקשיב למישהו, אני מקשיב רק לו. אני רוצה לתת לך את מלוא תשומת הלב".
כשרומי תגיע, מה יהיה הדבר הראשון שתגיד לה?
"אני לא יודע אם בכלל אוכל להוציא אפילו הגה מהפה. אני מדמיין את זה כל הזמן. גם כשאתה רואה את הילד שלך בשדה התעופה, אפילו אחרי טיול חודש בחו"ל, אתה מתפרק בבכי. אז מה קורה כשהבת שלך חוזרת מארגון נאצי, אחרי חמישה חודשים פלוס, עם פגיעת ירי ביד, אחרי שהיא אכלה רבע פיתה וקצת אורז ביום? שהיא גם ככה הייתה רזה, ויש לה אנמיה ופיברומיאלגיה, יש לה מחלות רקע. אבל אחרי שאני אתאושש על עצמי, אני אגיד לה שאני אשמור עליה מכל משמר. זה לא יחזור על עצמו. אם היא תיסע לחו"ל אני אסע איתה, אם היא תיסע למסיבה אני אסע איתה".
איתן נזכר לפתע בלילה הראשון בצאת השבת השחורה. עם רדת הלילה התכנסה כל המשפחה לישון יחד בסלון. "אף אחד לא רצה ללכת לחדר", מספר איתן, "תשע נפשות ישנו פה. הזזנו את השולחן, הילדים הביאו מזרנים. לא יכולנו להיפרד אחד מהשני, זה היה פחד אלוהים, לא ידענו איפה רומי, והטלוויזיה הייתה דלוקה כל הלילה. אבל למחרת בערב, כשאנחנו צמודים לטלוויזיה, נושמים אותה, רק שהיא תביא מידע, הבנו שהיא מבלבלת אותנו לגמרי. פרצנו בבכי. אמרתי למיטל שתתקשר למנהלת הרווחה של הכפר שתבוא לפה עכשיו. היא הגיעה עם ראש המועצה ופסיכולוג. עוד לפני שהם באו, הוצאתי את הטלוויזיה מהשקע. מאז היא לא בחשמל, היא כמו רהיט. ואמרתי זהו, מעכשיו אני גם לא כועס ואני לא שיפוטי".
מה הכוונה?
"החלטתי. דקה לפני זה לא הייתי חושב על זה, אבל מאותו רגע החלטתי שאני לא כועס ואני לא שיפוטי".
היום יש בך כעס?
"לא. אני לא כועס על אף אחד, אני גם לא כועס בכלל ולא שיפוטי, שזה יותר קשה. לא הייתי יכול לעבור את התקופה הזו ללא תמיכה צמודה של אשתי מיטל, שעזבה הכל כדי להיות לצדי במאבק ולתמוך בי ובילדים בצורה מופלאה".
למה זאת ההחלטה שהגעת אליה?
"כי אמרתי שאם אנחנו ממשיכים במסלול הזה, כשרומי תחזור, לא יהיה מי שיפגוש אותה. כי הבנתי שזה מוביל אותי לתהומות. אבל אנחנו אופטימיים חסרי תקנה. רומי חוזרת, שלושה סימני קריאה. גם יש סביבנו כיפת ברזל אנושית, אני אומר שאנחנו ‘כוח רומי', אנחנו רק בעד, לא נגד, עושים המון כדי להחזיר אותה. רק בעד".
"יש לי רעיון לכותרת עבורך", אומר לי איתן רגע לפני שאנחנו הולכים. "רומי עם תשעה לבבות. ככה היא רשומה לי בטלפון", מסביר איתן ומראה לי את הצג. לפתע נדמה שפעימותיו של כל לב מאויר נשמעות בחדר. "גם יש לה צלצול מיוחד כשהיא מתקשרת", מוסיף.
ואתה מייחל לראות את שמה על הצג שוב. "כל כך".