קשר מטורף
רומי נולדה וגדלה בכפר ורדים, יש לה עוד ארבעה אחים ואחיות ביולוגיים מהנישואים הראשונים של אביה לאמא שלה מירב, ועוד שלוש אחיות, בנותיה של מיטל, אשתו השנייה, שהצטרפו למשפחה. "היא הסנדוויץ'", הוא אומר. "בגיל 18 סיימה את בית הספר מנור כברי. ולאחר הכשרה רפואית שעברה היא התחילה לעבוד בבדיקות קורונה בנתב"ג. שם היא הכירה את החברה הכי טובה שלה, גאיה חליפה ז"ל".
איתן מתאר את גאיה לא רק כחברת נפש של בתו, אלא גם כאחות נוספת. "נוצר ביניהן קשר מטורף", הוא אומר. "הן נסעו לדרום אמריקה יחד. טיילו במשך שבעה חודשים ביותר מעשר מדינות. התמונה של רומי מהפוסטרים ומהחולצות היא מהאמזונס בברזיל".
לפנות בוקר של 7 באוקטובר השתיים יצאו מתל אביב ונסעו למסיבה יחד. יום קודם לכן איתן ומיטל היו בחתונה של חברים קרובים. רומי הייתה אמורה להצטרף אך נתקעה בעבודה. הם שוחחו עמה והציעו לה מקום ברכב לצפון, לעשות את החג איתם, אבל רומי סיפרה שהיא עתידה לצאת למסיבה.
"כל כך שמחנו בשבילה, כי היא אוהבת מסיבות", משחזר איתן. "היא רקדנית מקצועית, רק תני לה לרקוד. אמרנו לה ‘איזה כיף לך. זה הרבה יותר טוב מלבוא איתנו לצפון'. ואז הפעם הבאה ששמעתי ממנה הייתה בבוקר של השבת הארורה. אחרי זה, כששאלו אותנו מה היא לבשה כדי שנוכל לתת סימנים, לא היה לנו מושג, כי היא יצאה מתל אביב".
ב־7 באוקטובר, ב־7:15 בבוקר, רומי התקשרה לאביה. "מיטל ואני עדיין ישנו, וכשהסתובבתי ראיתי את השם של רומי", הוא מספר. "אמרתי למיטל ‘זה אף פעם לא טוב שאחד הילדים מתקשר אליך בשבת ב־7:15 בבוקר. עניתי והיא אמרה לי ‘אבא, יורים עליי'. היא אמרה שיש המון אזעקות ושאלה אותי מה לעשות. שאלתי איפה היא, כי לא ידעתי, והיא אמרה ‘אנחנו בעוטף'. שאלתי אם כיפת ברזל עובדת, והיא ענתה ‘כן, בטח, אבל יש גשם של טילים'. לקח לי זמן להבין בכלל. בגיל שלי, כשאני חושב על מסיבות, אני חושב על מקום סגור. לא הבנתי בהתחלה שזה שטח פתוח".
לפני הרגע האופטימי היחיד בבוקר ההוא, עם תחילת המתקפה על ישראל, רומי וגאיה הסתתרו במיגונית. הן הבינו שעליהן לצאת ונכנסו לרכב של גאיה, אבל הגיעו לפקק אינסופי. איתן לא יודע להגיד אם רומי וגאיה היו לבד ברכב. כשאחיה של רומי, שחף, איתר את הרכב מספר ימים לאחר מכן, הוא הוציא מתוכו את הציוד של שתי החברות, כולל הכובע של רומי מהמסיבה. "מצאנו בגדים שאנחנו לא מכירים", אומר איתן. "לא של גאיה ולא של רומי".
בשלב מסוים עזבו השתיים את האוטו והלכו להתחבא בשיחים באזור נחל גרר. בכל פעם שהמחבלים התקרבו אליהן, הן עברו לשיח הבא. כך עברו משיח לשיח. "הגיעו מאות מחבלים, על אופנועים, על טנדרים, זה היה ‘על השחיטה'", אומר איתן. "שחטו אותם בלי בעיה, בלי יכולת מהצד השני להתגונן אפילו. השוטרים אמרו להם לברוח, אמרו שהם לא יכולים להגן על כולם. לכן המטרה הייתה לברוח".
יחד אנחנו מקשיבים לשיחה שוב, קולה של רומי עדין ומנוגד כל כך לזוועה שסביבה, היא מתארת במילים אוהבות שהיא בדרכה החוצה. אביה מבקש ממנה שתעדכן בכל שלב. ואז היא מנתקת ונשמעת אנחת רווחה מפיו בסוף ההקלטה. הוא אומר מילה אחת "וואי", שנדמה שמוציאה את כל האוויר שהחזיק בשעות ההן. "זה היה אחרי שלוש שעות שאנחנו בהיסטריה מטורפת, וכבר ראינו את התמונות בטלוויזיה והבנו שיש כאוס במדינה. הסיפורים התחילו להגיע, דיברו על עשרות נרצחים, על נעדרים, ופתאום אני מקבל את השיחה הזאת", הוא אומר.
גאיה ובן נרצחו, אופיר נפגע באורח קשה. בהמשך צה"ל החזיר את גופתו. רומי נפצעה בזרועה כשהיא הושיטה את ידה קדימה לבדוק את הדופק של חברתה. ואם לא די בתופת הזו, המשפחות שמעו את הרצח והחטיפה בזמן אמת: "כשהמחבלים הגיעו לאוטו, הם לא האמינו שיש מישהו בחיים. הם צרחו בערבית אחד לשני, ‘היא חיה, היא חיה. בואו ניקח אותה'. הם ניסו להניע את האוטו, לא הצליחו וחטפו את רומי ואת אופיר. ואז הטלפון התנתק".
יום למחרת, בזכות חבר של המשפחה, הצליחה המשפחה לאכן את הטלפון של רומי ואת האיירפודס שלה. "הטלפון אוכן בכיכר צלאח א־דין בעזה והאיירפודס באוטו של גאיה, באזור המסיבה", מספר איתן. "אחרי שהיה לנו את האיכון, שחף נסע לשם להביא את הציוד. הוא עשה את זה 14 פעמים והביא ל־100 משפחות את הציוד שנשאר. הוא בא אליהן הביתה, עבר משפחה־משפחה, מנתיבות ועד מטולה. בזכות הבן שלי 100 משפחות קיבלו את הציוד של היקרים שלהן".
רכבת הרים כל יום
בשני אחר הצהריים, אחרי שהיה ברור שגם הגבול הצפוני אינו בטוח, המשפחה התפנתה לבית של חברים בשפיים: "תוך רבע שעה ארזנו תיקים ונעלמנו לחודש. לשם הגיע בפעם הראשונה, ביום רביעי 11 באוקטובר, קצין צה"ל יחד עם עובדת סוציאלית. התכנסנו כל המשפחה, המון אנשים ישבו סביב שולחן פינת האוכל. אני ישבתי באלכסון לקצין, על ידו ישבה העובדת הסוציאלית. הוא פתח את הקלסר והייתה רק שורה אחת כתובה בדף".
ביום ה־17 למלחמה התקשר הקצין לעדכן את המשפחה כי רומי מוגדרת "חטופה מסופקת": "זה אומר שיש מספיק מידע לומר שהיא לא נעדרת, אבל לא בטוח שהיא בחיים. זה יישמע אבסורד, אבל רווח לי. הרי 16 יממות לא ידענו כלום. תכפילי את זה בשעות, בדקות".
איתן נזכר לפתע בלילה הראשון בצאת השבת השחורה. עם רדת הלילה התכנסה כל המשפחה לישון יחד בסלון. "אף אחד לא רצה ללכת לחדר", מספר איתן, "תשע נפשות ישנו פה. הזזנו את השולחן, הילדים הביאו מזרנים. לא יכולנו להיפרד אחד מהשני, זה היה פחד אלוהים, לא ידענו איפה רומי, והטלוויזיה הייתה דלוקה כל הלילה. אבל למחרת בערב, כשאנחנו צמודים לטלוויזיה, נושמים אותה, רק שהיא תביא מידע, הבנו שהיא מבלבלת אותנו לגמרי. פרצנו בבכי. אמרתי למיטל שתתקשר למנהלת הרווחה של הכפר שתבוא לפה עכשיו. היא הגיעה עם ראש המועצה ופסיכולוג. עוד לפני שהם באו, הוצאתי את הטלוויזיה מהשקע. מאז היא לא בחשמל, היא כמו רהיט. ואמרתי זהו, מעכשיו אני גם לא כועס ואני לא שיפוטי".
התרעות פיקוד העורף