ישראל ואיראן, בסבב האחרון, היו שדה הניסויים הגדול והמרשים ביותר של מלחמת טילים, רקטות וכטב"מים בהגנה ובהתקפה. באקראי זה קורה גם באוקראינה, אצלנו זה היה מתוכנן כמו ניסוי מעבדה שיצא לשטח וההגנה ניצחה. זו הייתה הצלחה, מרעישה, קצת, אבל הצלחה שאותה חייבים לנצל כדי להמשיך למהלך מדיני על פי מתווה ביידן.
לאחר ההצלחה בלילה: האם ישראל תצליח להתמודד עם מטח אלפי טילים?
התקיפה באיראן שנפלה בדקה ה-90: המארב שהכינו החות'ים לישראל
מישהו חושב שעדיין צריך להסביר למה ביידן מנהל כאן את ההצגה ולמה צריך להיענות למתווה שלו? בלי להיכנס למי יירט יותר איומים איראניים מעופפים, אנחנו או ארצות הברית, בריטניה וצרפת ועד כמה השת"פ המודיעיני בינינו היה הדוק ברמה של יחד מבצעי, ניתן להעריך שמדינות נוספות היו מעורבות במאמץ המודיעיני כולל מפרציות וירדן. היחד המבצעי הזה הוא חלק ממתווה ביידן לתחזוקת הנדבך האסטרטגי שישראל היא חלק ממנו.
היום, יותר מתמיד, ברור שהתרומה של הדמוקרטיות המערביות לביטחון ישראל מחייבת תרומה דמוקרטית מערבית מצד ישראל וברור שהממשלה הנוכחית אינה מסוגלת לממש אותה. את תרומת הממשלה למאבק באיראן ייצג ראש הממשלה. כגאון זהיר ומחושב הוא לא סמך על הגנת ארצות הברית, בטח לא כשהעולם כולו נגדנו ובייחוד נגדו. ברגע שביבי הבין את חומרת האיום, עוד לפני שהמידע הועבר לציבור, נמסר כי השפן עומד לחמוק למקלט האטומי בביתו של מיליארדר אמריקאי תומך התנחלויות. בסך הכל הגיוני, כמייצג עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. מדובר כמובן בהזיות. לא סתם הזיות, אלא כאלה שמנהלות כיום את ענייני המדינה.
מעולם לא היינו אוטונומיים בהחלטותינו גם אם אלף פעם יספרו לנו ונספר לעצמנו עד כמה עצמאיים אנחנו בניהול עניינינו הביטחוניים. מאז ומעולם היינו תלויים בארצות הברית ברמה של להיות או לחדול, כלומר לא ממש ריבונים בארצנו אלא חלק בלתי נפרד מהציר המערבי. הנכון הוא ששותפות האינטרסים עם ארצות הברית אמורה לכלול אינטרס ישראלי נטו, אלא שלא תמיד זה עובד.
תמורת מטריית ההגנה ואספקת אמל"ח והעלמת עין מפיתוח הפצצה, העסיק אותנו ה־CIA כשכירי חרב במגוון מדינות, בייחוד בתקופת המלחמה הקרה. כשבן־גוריון חשב שהקמנו את ממלכת ישראל השלישית במבצע סיני ב־1956 די היה בטלפון לא ארוך ולא מנומס במיוחד כדי להחזיר אותנו לגבולות 48'. ב-1991 בלמו האמריקאים את ממשלת שמיר שעמדה לאשר תקיפה בעיראק לאחר מטחי טילים לישראל.
בהנחה שהלקח הצבאי של הסבב הישראלי־איראני נלמד על ידי כל המעורבים, אזי המצב כיום הוא או רפיח והמשך דימום בקצב מזורז יותר, או הצעה ישראלית על השולחן של חילופי כולם בעד כולם, הפסקת לחימה והמשך הלחץ הבינלאומי על סינוואר. כי מי זה סינוואר ששיתק את הדרום או נסראללה ששיתק את הצפון מול איראן ששיתקה מדינה שלמה.