עונת הדילמות הבלתי אפשריות. אני לא חושב שישראל עמדה אי פעם בפני ברירות שכל כך קשה להכריע איזו מהן היא ההחלטה הנכונה. זהו לחץ בלתי אנושי על מקבלי ההחלטות, ובמיוחד על ראש הממשלה בנימין נתניהו. בכל סקר מגלים שהישראלים רואים את נתניהו כאדם המתאים ביותר להיות ראש ממשלה, ולכן זה כמעט נס שהוא אכן ראש הממשלה עכשיו.
האיפוק משתלם? זה הפיצוי שצפויה ישראל לקבל אם לא תתקוף באיראן
יוכל למנוע חורבן? הפיתוח המהפכני של המפעל שנכבש ע"י מחבלי נוחב'ה
אני לא רוצה לתאר לעצמי את המצב בישראל כאשר מול דילמות כה ענקיות הישראלים היו מובלים על ידי ראש ממשלה שרובנו לא היינו מאמינים שהוא הראוי ביותר. זה היה יוצר מתחים נוראיים עוד יותר מאשר עכשיו. נכון, יש ישראלים שמוחים נגד נתניהו, והיו מוחים נגדו בכל מקרה. נכון, אי אפשר להתעלם מכישלון נתניהו לזהות את אסון 7 באוקטובר, כישלון של כל המחליטים מכל התחומים, אבל כרגע, מתוך המאגר האפשרי, הוא בכל זאת המתאים ביותר בעיני הישראלים להנהיג. היכולת שלו לספוג ביקורת, אפילו ארסית במיוחד, מהווה גם גורם מאחד חשוב, כנגד כוחות הפילוג המסוכן.
הדילמות הן בכל פינה, וכל שאלה וכל תשובה הן שאלת חיים לדור הזה ולדורות הבאים. לא נוכל למנות את כולן, נמנה חלק.
1. מה עושים מול איראן? ההתקפה מאיראן שנכשלה באופן מרהיב כל כך בזכות יעילות ההגנה הישראלית והעזרה הענקית מארצות הברית, בריטניה, צרפת, והפלא החדש: הצטרפות ירדן ואולי עוד מדינות ערביות, יוצרת את הפיתוי המתוק להסתפק בבלימה הזו, ולא להגיב. ככה מבקשות ארצות ידידותיות, ככה מבקש אפילו המשטר באיראן, כמעט מתחנן לכך. אני עצמי קרוב לומר שאולי לא חייבים להגיב. מצד שני, החלטה לתקוף היא החלטה טבעית, אבל אולי לא חייבים להיות כל כך טבעיים. טבע האדם לא הוביל אותנו תמיד למקומות הנכונים. עם זאת, אני שמח שלא אני צריך להחליט. לא הייתי מסוגל להחליט.
2. האם להתקיף ברפיח? האם לסיים את ההשתלטות על רצועת עזה, והאם לחתור למטרה העיקרית: כניעה ללא תנאי של חמאס? התשובה שלי היא: כן. בעצם אני שואל מדוע זה עוד לא נעשה.
ראש הממשלה הנוכחי והצוות המחליט בחרו בינתיים באפשרות הפחות הגיונית: מחכים. כולנו יודעים שהאמריקאים לא מרוצים מהתוכניות לכיבוש רפיח, מחשש לפגיעה באזרחים. כאילו שבאמת אפשר לנהל מלחמה תוך הימנעות מפגיעה באזרחי האויב. אשמח לדוגמאות כאלה מההיסטוריה האנושית. מי שצריך למנוע פגיעה באזרחים שלו הוא חמאס. הובילו אותנו למקום בלתי מציאותי שבו חמאס אדיש להרג הפלסטינים, ואילו מי שהפלסטינים מתקיפים אותו, זאת אומרת אנחנו, מחויבים לדאוג למזונם, לרווחתם ולחייהם הארוכים.
בתוך הסבך הזה צריך לקבל החלטות. גם כאן, אם הייתה ממשלת שמאל כרגע, נניח הממשלה שנקראה על ידי עצמה “ממשלת השינוי” של לפיד בתמיכת הערבים, ישראלים רבים לא היו נותנים אמון בהחלטות שלה. במיוחד לא בהחלטה להימנע מהתקפת חמאס במעוזיו האחרונים כדי לנסות, לפחות לנסות, להביא לכניעתו.
3. שאלת החטופים. זה כל כך כואב. גם כואב להודות שאם בוחנים את המצב הרי ברור שהפסדנו. אם חמאס מצליח להחזיק בחטופים כבר יותר משישה חודשים, גם הקשוחים ביותר בעמדה שאין להיכנע לדרישות חמאס מתחילים להישבר. לו אדם קרוב אליי היה חטוף, הייתי מוכן לעשות הכל, הכל, כדי שהוא יחזור, וכל השאר וכל האחרים בעולם לא היו מעניינים אותי. אבל על זה אינני יכול לדעת דבר ואינני יכול לומר דבר. לא הוגן לשחק בדמיוני בשעה שיש אנשים שהיקרים להם שם. ונורא יותר: יש אנשים, ונשים, שנמצאים שם בידי חיות האדם שלא מתירות אפילו לצלב האדום, ואפילו לסהר האדום, לבקר אצלם.
על פי האמת, חמאס חייב לשחרר אותם בלי תנאי, אבל היום, שישה חודשים אחרי, הדבקות בעיקרון הזה נשברה אצלי, למרות שהוא נותר נכון. אני מוכן כבר, ולא רק אני, גם הממשלה, לשלם מחירים, ואפילו מסוכנים, תמורת החטופים. גם מול דילמה כזו נמצאת ישראל. זה לא אנושי. ברגע ששוברים אותנו ואנחנו הופכים ליצורים שאין להם דרך לעמוד על העקרונות שלהם, על החיים שלהם, הביאו אותנו לדרגה כל כך נמוכה, שרק על כך אנחנו צריכים לנטור עוד 100 שנים קדימה. לא לשכוח. לא לסלוח.
רשימת הדילמות רק התחילה כאן. חייבים לבחור בכל אחת מהן נכון. הבחירה הנכונה היא הימור כל כך קשה, שרק מעטים מסוגלים לעמוד בכוחות הנפשיים הדרושים כדי לקבל אותה.