עוד כשהיה שר נהג אריק שרון לומר שהפוליטיקה היא כמו גלגל ענק: פעם אתה למטה ופעם למעלה. אבל מה ששרון לא אמר זה שהדבר הנורא ביותר לפוליטיקאי הוא ליפול מהגלגל. רגע הנפילה הוא הזמן שבו נעלמת החמלה, כשהפער שבין הנקודה העליונה של הגלגל הענק לבין התחתית הוא בלתי נתפס. וזה מה שקרה למשה קצב.
הוא עלה לארץ כנער והגיע לעיירת פיתוח, ולאט־לאט עשה את דרכו לראש הגלגל הענק. מתפקיד ראש מועצה לחבר כנסת, סגן שר ושר, עד שהגיע לכהונה הרמה של נשיא המדינה. עכשיו, אינני חולק על האמת המשפטית שעל בסיסה הרשיע בית המשפט המחוזי את הנשיא לשעבר בעבירות אינוס, וגזר עליו שבע שנות מאסר. זאת אף שעדיין מקננים בי ספקות בשאלה אם אכן מעשיו נפלו במסגרת הגדרת האונס, או בתחומן של עבירות אחרות, קלות יותר, כמו הטרדה וניצול יחסי מרות. בית המשפט אמר את דברו ובכך תמה המחלוקת הפורמלית.
קצב עשה את טעות חייו כשסירב לעסקת הטיעון החלומית שהוצעה לו, לרצות רק שישה חודשי עבודת שירות, ועל כך הוא משלם מחיר גבוה במיוחד. אך הוא נותר ככל הנראה עם האמת שלו, ואותה איש לא יוכל לקחת ממנו. בקרוב הוא ישלים חמש שנים בכלא. כבודו כבר מזמן נרמס, והוא מבוזה ומושפל בפי כל. לא נותר בו סממן מלכות של נשיא לשעבר, ועדיין קיימת התנגדות ציבורית אדירת ממדים לקיצור עונשו.
להערכתי, מדובר כאן במקרה של "מבחן בוזגלו הפוך". לו אדם פשוט היה במקומו של קצב, הייתה ועדת השחרורים מאפשרת לו להשתחרר מהכלא בתום שני שלישים מתקופת מאסרו, ומאפשרת לו להיות אסיר ברישיון למהלך השליש האחרון של עונשו מחוץ לבית הכלא. אלא שגם ועדת השחרורים הטתה אוזנה לכיכר השוק והחליטה שלא לשחררו, לכאורה משום שלא הביע חרטה על המעשים שבהם הורשע. קצב עדיין כופר בכך וזו זכותו, בעיקר אם הוא לא חושב שעשה דבר רע.
כעת קיצור עונשו תלוי ועומד בערעור בפני בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט מינהלי. לדעתי, קצב טעה פעם נוספת כשערער על החלטת ועדת השחרורים. היה עליו לבחור במסלול החלופי של חנינה. מתן חנינה נמצא בסמכותו הבלעדית של נשיא המדינה. אולם מאחר שהנשיא אינו חלק מהזרוע המבצעת, בהחלטה על חנינה, כמו בכל החלטה אחרת שבמסגרת סמכויותיו, הוא נזקק ל"חתימת קיום" של שרת המשפטים. מעולם לא נקבע משפטית עד כמה מהותית חתימת הקיום בקשר לחנינה, משום שעל פי הדין זו הסמכות הבלעדית של הנשיא ולא של שר המשפטים.
אני מניח שבאווירה הציבורית כיום לא יהיה קל לנשיא ראובן ריבלין לתת חנינה לנשיא לשעבר, אך בסופו של דבר הוא יצטרך להתמודד מבחינה ערכית ומוסרית עם הבקשה הקשה. והנשיא הנוכחי כבר הוכיח יותר מפעם אחת שאומץ לב ציבורי ומוסרי אינו הדבר שחסר לו. נחזור לרגע לשנות ה־70 בארצות הברית, אז הנשיא החשוד בפלילים ריצ'רד ניקסון התפטר מהמשרה הרמה בעקבות פרשת "ווטרגייט". בעוד ההליכים המשפטיים נגדו מתנהלים, החליט ממשיכו בתפקיד, ג'רלד פורד, על הענקת חנינה לניקסון בגין העבירות שיוחסו לו. בזמן אמת הנשיא ספג ביקורת נוקבת מחלקים מהציבור, ואולם היסטוריונים סבורים שזו אחת ההחלטות הכי חשובות ומשמעותיות של פורד.
באותו אופן, גם אם לצורך העניין נניח שקצב עשה את המעשים שמיוחסים לו בהכרעת הדין ובגזר הדין שאושר גם על ידי בית המשפט העליון, נדמה לי שמגיע לו לזכות במעט חסד וחמלה, כמו לכל אדם אחר שזו העבירה הראשונה שבה הורשע. ראוי ונכון לקצר את תקופת עונשו ולהפסיק את הרדיפה חסרת הגבולות אחריו.
לא חרם, חיבוק
מתברר שפה ושם, בתוך מטר החרמות והנידויים שארגונים אירופיים מטיחים על ישראל חדשות לבקרים, יש גם קרניים חמימות של אור ושל פרגון. בית ההוצאה לאור של אוניברסיטת אוקספורד, החשובה שבמוסדות הלימוד באנגליה, החליט לאחרונה לתרגם לאנגלית ולהוציא לאור את "הארנק והחרב", ספרו הנפלא והמרתק של פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר וחתן פרס ישראל בתחום המשפט. זה לא דבר קל ערך ומובן מאליו, בייחוד כשהוא קורה באחת התקופות האפלות ביחסים האקדמיים בין ישראל לאירופה וארה"ב, שם קולם של המסיתים והשונאים גובר לא פעם על קולם של השפויים והמתונים.
ספרו של פרופ' פרידמן עוסק במהפכה החוקתית ושברה, בעיקר מאז כהונתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון. לטעמי זהו החיבור המונומנטלי המקיף והחשוב ביותר של ההיסטוריה של עולם המשפט הישראלי. אין ספק שהחלטתה של הוצאת הספרים של אוניברסיטת אוקספורד היא מחמאה אדירה לא רק לפרופ' פרידמן, שאכן ראוי לכל הכבוד שניתן לו, אלא גם למדינת ישראל.
סינדרום הובר
בראשית השבוע פרסם ערוץ 10 ידיעה מטרידה שעל פיה אגף החקירות של משטרת ישראל מחזיק תיק ובו כל השמועות, הרכילויות והחשדות שהצטברו במאגרי המשטרה בעניינם של חברי הכנסת ושרי הממשלה הקודמת. אם נכונה הידיעה, ראוי שכל שוחר דמוקרטיה יוטרד בגינה. ההיסטוריה מסמהפוליטית־משפטית של ארה"ב מספרת על מאגרי המידע שהיה צובר מייסד האף־בי־איי אדגר הובר נגד אנשי ציבור אמריקאים וכיצד היה משתמש בהם מפעם לפעם כדי לסחוט פוליטיקאים שיעשו כרצונו. בעניין זה מפורסם הסיפור - שלא הוכח - על האזנות הסתר לנשיא ג'ון קנדי. מספרים שבאמצעות המידע על יחסיו של הנשיא הנשוי עם נשים, טרפד הובר את פיטוריו.
לא יעלה על הדעת שבמדינה דמוקרטית מידע אישי ורכילות ואפילו חצאי אמיתות ייאספו ויישמרו, שהרי הם עלולים להתגלגל לכדי סחיטה. כמובן שאם קיימים חשדות לביצוע עבירות פליליות, חובתה של המשטרה לחקור אותם ולפעול בהתאם. ועלינו לשאול מדוע היא לא נהגה כך. יש לקוות שהמידע איננו נכון ולמצער איננו מדויק, וכי ככל שהוא נכון מאגר הרכילות יושמד לאלתר ויוצריו יועמדו לדין.
אולם יכול להיות שלא היו הדברים מעולם. יש לי ידיד קרוב שכיהן בשעתו כנציב מס ההכנסה. הנציב שקדם לו היה מפורסם בכך שבכספתו הצטבר חומר מפליל על פוליטיקאים ואנשי ציבור רבים. ידידי סיפר לי שבמהלך החפיפה הוא שאל את הנציב הקודם לגבי הכספת עם החומר המפליל והסחטני שהיה בה לכאורה. "לא דובים ולא יער", השיב לו הנציב הפורש. אין חומר בכספת ומעולם לא היה. עוד הוסיף הנציב שהוא לא טרח להכחיש את השמועה, משום שהיה לה ערך לביסוס מעמדו המקצועי. אז יכול להיות שגם במקרה הזה - הכל סיפורי בדים.