לאחר ליל שימורים צעקני וכמעט אלים במליאת הכנסת עבר אתמול לפנות בוקר כמעשה חקיקה התיקון לחוק יסוד הכנסת המאפשר לכנסת, בתנאים מסוימים, להדיח חבר כנסת מכהונתו.
בעיקרון ולכאורה מדובר במהלך נכון וראוי לגבי כל נושא משרה ציבורית במשטר דמוקרטי בין שנבחר או בין שממונה, חייב להיות מנגנון שיאפשר להדיח אותו, בנסיבות המצדיקות זאת, מתפקידו, החל מאחרון הפקידים וכלה בנשיאי מדינה ובשרים, שופטים, קציני צבא, קציני משטרה וראשי ארגונים חשאיים.
מדובר במנגנון תיקון חיוני שאם יסתבר שנושא המשרה לא היה צריך להיבחר אליה מלכתחילה או שהשתנו הנסיבות והוא כבר אינו ראוי למשרתו, לא ייגזר על הציבור לשאת אותו עוד שנים רבות, וניתן יהיה להדיח אותו מכהונתו. מנגנונים כאלה הם חלק בלתי נפרד מהרעיון הדמוקרטי.
משום מה המנגנונים האלה פעלו בכל מגזרי השירות הציבורי, להוציא את חברי הכנסת. יכול להיות שבראשית הדרך איש לא העלה על דל מחשבתו שחבר כנסת נבחר יכול להיות “מקולקל” או “להתקלקל” ושיהיה צורך להחליף אותו. במהלך השנים השתנתה התפיסה לגבי חברי הכנסת, אבל רק באופן חלקי ומצומצם, כשהוכנסו תיקונים לחוק שקבעו שחברי כנסת שיורשעו בעבירות שיש עמן קלון לא יוכלו לכהן בכנסת.
אך אין להסתפק בכך. משום שנושא משרה יכול להיות “מקולקל” לא רק בהיבטים פליליים אלא גם בהתנהגויות שאינן מתאימות וראויות לבעל התפקיד, למשל אם הוא מרבה לשקר, או אם אורח חייו אינו מתאים ואינו ראוי לשמש מופת ודוגמה לציבור, התנהגויות לא ראויות שאינן מגיעות לסף הפלילי.
התיקון לחוק, לטעמי, היה צריך להיות הרבה יותר רחב ולאפשר לכנסת להוקיע מתוכה תופעות לא ראויות המביישות את דמותו של בית הנבחרים, כמו הסיפורים והתחקירים שנעשו בראשית הקדנציה בעניינו של חבר הכנסת אורן חזן, ככל שהם נכונים.
אלא שאחרי הכל גם הכנסת היא סוג של איגוד מקצועי, וחברי הכנסת, מימין ומשמאל, לא מיהרו כל כך לפתוח פתח להרחקתם ולהרחקת חבריהם מהמשכן, בעילה של התנהגות בלתי הולמת.
כסוג של פשרה צמצמו את “חוק ההדחה” לשני נושאים בלבד: הסתה לגזענות ותמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל (תמיכה בטרור). אלא ששני הנושאים האלה כבר מעוגנים עמוק בתוך החוק הפלילי שלנו, וממילא ניתן היה להעמיד בגינם לדין חברי כנסת, ואם היו מורשעים היו מודחים מהכנסת. כך שבסופו של דבר החוק החדש, פרט לדקלרטיביות שלו, לא תורם שום דבר ממשי לטובת הממשל.
במובן זה מדובר במידה רבה ב“מהומה רבה על לא מאומה”, וזו החמצה גדולה של הרעיון להרחיק נושאי משרה בשל התנהגות בלתי הולמת, סמכות שמוקנית לקונגרס האמריקאי ולפרלמנטים נוספים וכבר נעשה בה שימוש באותן מדינות דמוקרטיות.
החששות המדומים וזעקות השבר שנשמעו מפיהם של המתנגדים אינם במקומם. המנגנונים הקבועים בחוק למימוש ההרחקה הם כל כך נוקשים ונוסף על כך גם האפשרות לפנות לבית המשפט העליון כדי שיבטל את החלטת ההדחה. כך שספק רב אם ייעשה אי פעם שימוש בתיקון הזה, וכמו שאמרנו: התיקון לחוק הוא גם החמצה וגם מיותר.