תמיד ברגעים של זעם, בלבול וכעס מצטבר על מה שנחזה כהחלטה לא נכונה של הקברניטים, נשלפת מהארסנל הישן נוסחת הקסם של הקמת ועדת חקירה ממלכתית. כאילו מדובר בתרופה חדשנית ומהפכנית, שתרפא את חולייה של החברה הישראלית. בימים אלה, כשמחלוקת פוליטית מפצלת את הציבור לקראת דוח מבקר המדינה בעניין מבצע צוק איתן, נשמעים קולותיהם של פוליטיקאים, אינטרסנטים ומשפחות שכולות שדוחפים להקמת ועדת חקירה ממלכתית. כאילו שיש עוד משהו שאיננו יודעים בקשר למבצע הזה. אולם ועדת חקירה ממלכתית היא מקסם שווא, כפי שהוכח ברוב ועדות החקירה הממלכתיות שהוקמו עד היום, ובעיקר כשמדובר בסוגיות ביטחוניות.
ב־1968, כשהכנסת חוקקה את חוק ועדות חקירה, כוונתה הייתה טובה. נדרש אז לכאורה כלי חקירה אובייקטיבי, נטול פניות פוליטיות, כדי להכריע בסוגיות שמסעירות את הציבור. ואכן, החוק יצר איזון מסוים, כאשר קבע שהסמכות להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית היא בידי הממשלה. הרכב הוועדה, בראשות שופט בכיר, הוטל על נשיא בית המשפט העליון, מה שנועד למנוע הטיה של מסקנות הוועדה על ידי הפוליטיקאים שימנו את חבריה.
לשון סעיף 1 לחוק היא כדלהלן: "ראתה הממשלה שקיים עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור, רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה שתחקור בעניין ותמסור לה דין וחשבון".
עד כה פעלו במדינת ישראל קרוב ל־20 ועדות חקירה ממלכתיות בנושאים שונים, שבחלק מן המקרים הסעירו את הציבור, פילגו את דעותיו והייתה להם חשיבות ציבורית חיונית. אך היו גם לא מעט ועדות חקירה שלא היה בהן שום צורך, להוציא גחמות של בעלי אינטרסים. כמו למשל ועדת השופט בכור מ־1982, שנועדה לקבוע מי רצח את ארלוזורוב 50 שנה לאחר הרצח. זו הייתה סוגיה היסטורית ולא משפטית, אולי אפילו ארכיאולוגית. אך לממשלת בגין זה לא ממש שינה. מנחם בגין היה חייב את זה לתנועתו.
הנושא החביב ביותר על ועדות החקירה הממלכתיות הוא הסוגיה הביטחונית. ב־1973 הוקמה ועדת אגרנט בקשר למלחמת יום הכיפורים, תשע שנים מאוחר יותר הוקמה ועדת השופט יצחק כהן לבדיקת אירועי סברה ושתילה. ב־1987 הוקמה ועדת לנדוי לעניין שיטות החקירה של השב"כ, וב־1994 הוקמה ועדת שמגר לעניין הרצח במערת המכפלה בחברון. ויש עוד: בשנת 2000 הוקמה ועדת השופט אור לאירועי אוקטובר במגזר הערבי ולדרך שבה המשטרה וצה"ל טיפלו בהם ערב פרוץ האינתיפאדה השנייה.
למרבה הצער, רוב ועדות החקירה הללו נולדו בסתמיות, והכל בשל לחץ ציבורי ופוליטי שהממשלות לא יכלו לעמוד בו. העילה לכינונן לא ענתה על הצורך המוגדר בסעיף 1 לחוק, והן לא גילו ממצאים חדשים. הדברים היו ידועים מראש, ולהוציא עריפת ראשים ושכר טרחה גבוה לעורכי דין הם לא הועילו. המחלוקת הציבורית נותרה כשהייתה. גם לאחר מלחמת לבנון השנייה הוקמה ועדת חקירה - ועדת וינוגרד - אלא שהיא לא הייתה ממלכתית אלא משפטית, וגם היא הייתה מיותרת, ונזקה היה גדול מתועלתה.
בנושאים הביטחוניים התברר בדיעבד שהתחקירים הצה"ליים והמשטרתיים הפנימיים היו הרבה יותר אפקטיביים ומועילים מוועדות החקירה. הן אומנם יצרו עניין ציבורי רחב, אך היה להן יותר גוון בידורי ורכילותי מאשר תוכן מהותי שנועד להסיק מסקנות המתחייבות מהאירועים השונים. הציבור רצה לראות דם ועריפת ראשים, כמו בארנה ברומי העתיקה. אבל אז היה ברור מראש שהקרבות נועדו לבידור ולא להסקת מסקנות ולהפקת לקחים.
ניתן לסמוך על אנשי המקצוע בגופי הביטחון שיעשו את עבודתם נאמנה ויסיקו את המסקנות המבצעיות הנכונות, ואין צורך להקים ועדת חקירה ממלכתית המתנהלת כשואו לכל דבר. וכמובן, תמיד ניתן גם להשלים את התמונה באמצעות דוחות של מבקר המדינה.
כך גם בעניין צוק איתן. כצופה מן הצד אני מתרשם שהארגונים הביטחוניים למדו והפנימו את הלקח והם מיישמים את שניתן ליישם. ועדת חקירה לא תועיל בדבר ולא תיישב שום מחלוקת, מכיוון שגם לאחר שתסיים את עבודתה, רוב הציבור יישאר בעמדתו.
נעשו שגיאות וייעשו גם בעתיד. אין מערכות ביטחוניות בארץ או בעולם שמתנהלות ללא טעויות אנוש. ועדת חקירה לא תשנה זאת. והואיל ואנו סובלים ממילא מעודף מופעים ציבוריים, יש להתנגד להקמת ועדת חקירה ממלכתית. מי שרוצה לכרות ראשים, שיעשה זאת בקלפי ולא בוועדה משפטית.
מי המריבה
בשקט־בשקט, וכמעט באין רואה, חוללה הכנסת השבוע משבר עמוק, מפלג ומאיים בלבו של העם היהודי - בשל כניעה לסיעות החרדיות תיקנה את חוק שירותי הדת היהודיים ככל שהוא נוגע למקוואות.
התיקון נעשה על פי דרישה חד־משמעית של המפלגות החרדיות, תוך הדרת רוב העם היהודי. בכך הקימה הכנסת חיץ בין הזרם האורתודוקסי וכלל תושבי מדינת ישראל, לבין הרפורמים והקונסרבטיבים וכלל יהודי העולם. על רקע האווירה המשסעת והמשוסעת, שמטילה צל גדול על החברה, היא הצביעה על בידול והפרדה במקום לפעול לקירוב ולאיחוד.
לא קל להיות יהודי. ולא רק בשל השילוב היחיד והמיוחד של היהדות כזהות לאומית מחד וזהות דתית מאידך. תוסיפו על כך את כלל הזרמים הפנימיים. רובה של היהדות הלא חילונית בעולם הוא רפורמי או קונסרבטיבי, ורק מיעוטה הדל הוא אורתודוקסי. לעומת זאת בישראל הרוב אורתודוקסי, וכך גם כוח עסקניה בכנסת.
במהלך השנים, עוד מימי הממשלה הראשונה, למדו הסיעות החרדיות כיצד לנצל את כוחן ולתמרן בין הימין לשמאל במדינת ישראל ולכופף את הרוב החילוני לצרכים הפרטיקולריים שלהן. לעתים מזומנות הן מעדיפות את האינטרסים הצרים שלהן, תוך הדרת הזרמים האחרים ביהדות ותוך פיצול ושיסוע העם היהודי. וזה בדיוק מה שקרה בימים האחרונים בעניין התיקון שהציע ח"כ משה גפני בחוק המקוואות, שאושר בימים אלה בכנסת.
אם אחד הצידוקים החשובים ביותר לקיומה של המדינה הוא שהיא מדינת העם היהודי, הרי שהיא מדינת העם היהודי כולו ולא רק מדינת העם היהודי האורתודוקסי, שהוא הקטן מבין הזרמים הדתיים ביהדות העולמית. אך למרבה הצער, לזרמים האחרים אין נציגות מובהקת וחזקה בכנסת, ולכן הם מפסידים ויפסידו בכל מאבק מול הזרם האורתודוקסי, עד שהרוב החילוני בארץ מימין ומשמאל יבין שהוא נותן יד לקרע מסוכן שמאיים על קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי.
חוק שירותי הדת היהודיים הוא חוק חילוני, שנחקק על ידי הכנסת ומקורו אינו בהלכה הכתובה אלא בכנסת ישראל. מדינה כישות ריבונית חייבת לתת שירותי דת לכל הדתות של אזרחיה - יהודים, מוסלמים, נוצרים ואחרים - כשם שהיא חייבת לאפשר חוקתית את חופש האמונה והפולחן.
בין היתר בחוק הזה נקבעו הוראות ברורות לגבי הקמת מקוואות טוהרה מהתקציב הציבורי. רוב העם היהודי, גם אלה שאינם מנהלים אורח חיים דתי, נזקקים בתקופות מסוימות בחייהם לשימוש במקוואות. אלא שבמציאות נוצר מונופול של הרבנות הראשית האורתודוקסית על המקוואות, אף שהם ממומנים בעיקר על ידי כספי ציבור המגיעים ברובם מהמגזר החילוני ומהמגזרים הרפורמיים והקונסרבטיביים, והרבה פחות על ידי המגזר החרדי העני, שאינו תורם באופן שוויוני לתקציב המדינה. אולם בשל המונופול של הרבנות הראשית, לא אפשרו הממונים על המקוואות מטעם הממשלה לזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים לטבול במקווה הטהרה על פי מנהגיהם, אלא רק על פי מנהג האורתודוקסים.
בשנת 2010 הוגשה עתירה לבג"ץ, שעל פיה דרשו הזרמים האחרים לאפשר להם להשתמש במקוואות הציבוריים על פי מנהגיהם ולפי הכלל "צדיק באמונתו יחיה". משום שהממשלה לא הרהיבה עוז בנפשה להכריע, בתחילת השנה הכריע בג"ץ בסוגיה, וקבע כי במקוואות הציבוריים הממומנים מהמסים של כולנו, יש להתיר לכל זרם לנהוג בהתאם לכלליו. כמצופה, האורתודוקסים, שהשפעתם בממשלה הנוכחית קריטית, משום שיש בכוחם להפיל אותה, סירבו לקבל את החלטת בג"ץ, ונציגיהם בכנסת הגישו הצעת חוק פרטית שבמהותה היא חוק עוקף בג"ץ.
ח"כ גפני ניסח את התיקון הקטן לאמור "שימוש במקווה טוהרה יתאפשר אך ורק לצורך טבילה הלכתית", והאורתודוקסים אף הרחיקו לכת והציעו שהזרמים האחרים יבנו בכספם מקוואות משלהם, או שגופים חוץ־ממלכתיים יבנו להם. החוק החדש הוא מפלה, לא שוויוני ולא דמוקרטי, אך בשל האירועים הדרמטיים האחרים של השבוע הוא אבד בחלל. התוצאה הבלתי מתקבלת על הדעת היא שסע ופיצול בעולם היהודי, בעיקר בקרב יהודי ארה"ב, שתמיכתם חשובה לעוצמתה ולקיומה של ישראל. החוק הזה מכתים את הדמוקרטיה הישראלית, והוא אינו יכול להיוותר בספר החוקים.
אני מעריך שאת מה שהממשלה לא השכילה או לא הרהיבה לעשות, יעשה בג"ץ בעתירה שתוגש, ויפסול את החוק בשל האי־שוויוניות והאי־חוקתיות שבו. ואז שוב פוליטיקאים יגלגלו עיניים לשמיים ויתהו מדוע בג"ץ מתערב בענייני הכנסת. התשובה פשוטה: במקום שבו אין אנשים, בג"ץ משתדל להיות איש.