אותי איש לא שאל לפני יום כיפור אם אני מאמין באלוהים, כותב פרשננו לענייני אמוּנה, עמוֹנה, אמינוּת ואמונות טפלות, ולכן אשיב רק ב"כן, אבל...". אך ביום כיפור אינני מאמין. לדעתי, זה בדיון כמו-מצפוני שמעניק הֶכשר שנתי למחילה עצמית ולמירוק חטאים: כולנו, החוטאים בהעלמת הכנסות, המסרסרים באדם ובכוח אדם, המחסלים, סוחרי הסמים או ספקי המזון הפסול, מטרידי הנשים והקטינים, רבנים שכופים מצוות מימי הביניים, משיחיסטים וסתם שקרנים, בוגדים, זייפנים, שונאי חינם או בתשלום - ואלה המובילים במודע את ישראל לתהום. לכולנו יום כיפור הוא אליבי. תא וידויים נוצרי, למירוק המצפון בלי תשובה אמיתית ובלי עונש. כי החטא, כבד ככל שיהיה, מְשׁונְמָךְ בכך לרמת השְׁגָגָה - והווידוי לעצמך, עם ה"כל נדרי", הם כבר הכפרה עצמה.

ולכן איני מאמין שרוב ישראל, ובעיקר נבחריו, יחדלו לחטוא ולעשות שקר בנפשם ובנפשותינו גם אחרי יום הכפרה השנתי. למשל, שר החינוך נפתלי בנט ושרת המשפטים איילת שקד. לכאורה, אנשים מצוינים לכל דבר (כמעט). אך איזה חינוך, חוק ומשפט ואיזו חלופה נחרצת לשלטון הנוכחי, שהם חלק ממנו, הם מכינים לנו במשרד החינוך ובמשרד המשפטים ומחוצה להם?

איילת שקד. צילום: אריק סולטאןאיילת שקד. צילום: אריק סולטאן

שישה ימים אחרי כיפור, הייתי מציע להם יום חולין לחשבון נפש, שהרי אנחנו חיים ועוסקים בחולין, ושניהם נראים נבונים ואידאליסטיים יותר ופחות שוטים או נכלוליים מעמיתים רבים בשלטון, אך בעלי פוטנציאל נפיץ יותר, אם אומנם מטרתם מקדשת את האמצעים. והשאלה: מה היא המטרה, לדעתם?

אם לא שתי מדינות, אז מה כן?

האם היא למסור את הנפש על אי-פינוי ההתנחלויות וסיפוח השטחים? ואל תסביר לנו שהתכוונת להתמסרות לאידאל ולא למסירת הנפש, במובן "עד מוות", כי אף שהודעת בהיגיון שפוי שאין מצב שעמונה לא תפונה, הרי אתה מתכונן לקרבות על העמונות הרבות שבדרך, ולכן המאבק רק החל ושום דבר לא קורה לפני שהוא קורה. והשרה שקד, איך מצפונך מסתדר עם כל ניסיונותייך 'ללכת עם ולהרגיש בלי', כחילונית התומכת במודע בהדתַת המדינה ואינה מסייעת לשוויון כל בעלי האמונה, חילונים, רפורמים, אורתודוקסים וחרדים, מוסלמים ונוצרים, וכאחראית עליונה לשמירת החוק ובית המשפט העליון, לא מאפשרת כל חקיקה שנועדה לעקוף את החוק ואת החלטות בג"ץ?

בזמן חשבון הנפש הזה עליכם, בראש ובראשונה, להחליט מה התכלית ולהציג תוכנית ברורה: אם לא פתרון שתי המדינות, מה כן? משא ומתן על אוטונומיה פלסטינית מוגבלת וצרה? ומי יסכים לדון על כך בלי נכונותכם לפשרה טריטוריאלית? ואם תפילו את הרשות, האם תחזוקת השטחים ותושביהם תיפול עלינו? ואם ימאנו הפלסטינים למצב שתכפו עליהם, מה תעשו? תילחמו בהם? תגרשו או תשמידו אותם? ואיך תצליחו להביא כך לשלום, להסכמה ולאחדות בתוכנו פנימה? מה תוכניתכם הסדורה והרציונלית לעתיד ישראל, מדינת היהודים - סיפוח וכיבוש כמצב קבע? מדינה דמוקרטית יהודית ודו-לאומית עם זכויות שוות ליהודים ולערבים, או אפרטהייד-לנד הלכתי של רוכבים ונרכבים? שתחיה על השלום ולא על החרב, על השוויון ולא על השעבוד, על התקווה ולא על הייאוש? מה תגידו לילדיכם, לבד מהדקלום השחוק 'אדושם ציווה לנו ארץ זו'? ועל מה ראוי באמת למסור את הנפש, אחרי חשבון הנפש?