1. בעוד שבוע יושבע דונלד טראמפ כנשיאה ה־44 של ארה"ב (רשמית מדובר בנשיא ה־45, אך גרובר קליבלנד מילא את התפקיד בשתי קדנציות לא רצופות). ראש הממשלה בנימין נתניהו וחוגי הימין בישראל משוכנעים שבכך ייפתח עידן חדש ביחסים בין שתי המדינות. ליתר דיוק, תקוותם היא שהשיפור יהיה ביחסים המדיניים, שכן על שיתוף הפעולה המודיעיני והביטחוני הם אינם יכולים להתלונן, אף שאינם מרבים להזכירו. וזאת משום שהיחסים בתחומים אלה בין המדינות פרחו והשתדרגו בתקופת ברק אובמה.

בתקופת אובמה התחזקו המבצעים המשותפים לשתי קהילות המודיעין שנועדו לשבש, לסכל ולפגוע בתוכנית הגרעין של איראן, שהחלו בתקופת קודמו, ג'ורג' בוש. אחד המבצעים כלל את החדרת הווירוס שכונה "סטוקסנט" למחשבים שהפעילו את הסרכזות של המפעל להעשרת אורניום בנתנז. בתקופת נשיאות אובמה התעצם גם הקשר בין צה"ל לצבא ארה"ב. שני הצבאות מקיימים אימונים ותרגילים משותפים של חילות האוויר, יחידות מיוחדות, מערכות הגנה אוויריות ועוד.

אובמה היה גם מי שהרעיף על מערכת הביטחון מקרן השפע האמריקאית יותר תקציבים מכל נשיא אחר. בתקופתו השתתפה ארה"ב בתקצוב ופיתוח של שלוש מערכות ההגנה מפני טילים, "חץ", "שרביט קסמים" (שמו החדש "קלע דוד") ו"כיפת ברזל". ההקצבות הסתכמו במרוצת השנים האחרונות בכ־5 מיליארד דולר, וזאת בנוסף ל־31 מיליארד דולר שישראל מקבלת במהלך העשור שהחל ב־2007. על אף העלבונות שספגו אובמה וממשלו מנתניהו ומשריו, הוא הפגין אצילות, גדלות נפש, מנהיגות ואחריות, שאינן מתכונותיו של נתניהו, והגדיל את סכום הסיוע הצבאי ל־38 מיליארד דולר לעשור שיסתיים ב־2028. הדאגה לישראל כמדינה דמוקרטית המכבדת ערכים אוניברסליים בכלל ולביטחונה בפרט הייתה עמוד האש שהלך לפניו ולפני ממשלו.

כמובן, אובמה אינו חף מטעויות. בתקופתו ירדה קרנה של ארה"ב בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. האופן שבו ניהל את משבר מלחמת האזרחים בסוריה מביש. אך עדיין, מנהיגות הגונה של מדינה נורמלית הייתה יודעת לפחות להעריך במילים חמות את עזרתו של אחד מהידידים הגדולים שהיו לה. במקום כפיות הטובה שנתניהו ושריו מפגינים כלפי אובמה הם היו צריכים לומר לו - וזה עוד לא מאוחר - "תודה, חבר". אך ספק אם נשמע זאת מהם.

***תיקון טעות: בגיליון המודפס יוחס המבצע המשותף ל-CIA ולמוסד שבו חוסל עימאד מורנייה "שר הביטחון" של חיזבאללה לתקופתו של אובמה. זו הייתה טעות ועל כך הסליחה. מורנייה חוסל בפברואר 2008 בשנה האחרונה לכהונת הנשיא ג'ורג' בוש. 

שיגור טיל החץ. צילום: רויטרסשיגור טיל החץ. צילום: רויטרס

# # #

תקוותם של נתניהו וממשלת הימין היא שטראמפ יבצע שלושה מהלכים דיפלומטיים דרמטיים: יפסיק את תמיכתה של ארה"ב, לראשונה מאז ממשל קרטר בסוף שנות ה־70, בהקמת מדינה פלסטינית; יעתיק את שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים; ויגביר את הלחץ על איראן, עד אולי ביטול הסכם הגרעין והטלה מחדש של עיצומים.

תקוותם נסמכת על שלוש התפתחויות. האחת היא הצהרותיו של טראמפ עצמו במערכת הבחירות. השנייה היא המינויים שלו: חתנו היהודי ג'ארד קושנר כיועצו המיוחד; ועורכי דינו דוד פרידמן, לשעבר יו"ר אגודת ידידי ההתנחלות בית אל, המיועד להיות שגריר בישראל, וג'ונתן גרינבלט שצפוי להתמנות לשגריר מיוחד למו"מ עם הפלסטינים. אגב, ה"ניו יורק טיימס" פרסם השבוע כי חברת הנדל"ן של קושנר קיבלה הלוואות מבנק הפועלים, שנחקר בארה"ב בחשד שסייע לאילי הון להבריח ולהלבין את כספם. כל השלושה אוחזים בדעות ימניות קיצוניות, ולעתים נדמה שנתניהו נמצא לשמאלם.

הסיבה השלישית ואולי החשובה מכולן היא איל ההימורים שלדון אדלסון. אדלסון, שהונו נאמד ב־30 מיליארד דולר ומוגדר כיהודי העשיר בעולם, מעריץ את נתניהו עד כדי כך שלפי פרסום השבוע ב"הארץ", השקיע מכיסו כמעט 200 מיליון דולר למימון "ישראל היום", שאותו יסד אך ורק כדי לרומם ולהלל את מושא הערצתו.

אדלסון הוא אחד מאילי ההון הבודדים, בוודאי מקרב היהודים, שהימר על טראמפ וזכה בכל הקופה. בתחילת מערכת הבחירות הודיע אדלסון כי יתרום 100 מיליון דולר לטראמפ, אך עד מהרה הסתייג ממנו, מסגנונו ומאמירותיו הבוטות, והעביר את תמיכתו למועמדים שייצגו את הקו המרכזי של המפלגה הרפובליקנית, כמו מרקו רוביו וטד קרוז. בשלבים מאוחרים יותר החל בכל זאת לתרום למטה טראמפ. בתחילה 25 מיליון דולר, ואחר כך הוסיף עוד עשרה.

זה אומנם לא משתווה לסכומי הכסף שתרם ב־2012 למועמד הרפובליקני מיט רומני, וגם לא ל־100 מיליון שהבטיח לטראמפ. אך כפי שהצביע העיתונאי נתן גוטמן במאמר מאלף שפרסם השבוע בעיתון היהודי־ליברלי "פורוורד", תרומתו של אדלסון באה בישורת האחרונה של מערכת הבחירות, כשטראמפ היה בדעיכה ופיגר בסקרים מול קלינטון.

הזרקת החמצן של אדלסון תרמה בלי ספק לניצחונו המפתיע של טראמפ. לפי גוטמן, היא נובעת משלוש סיבות: תמיכתו של טראמפ בישראל ובמדיניותו של נתניהו, התנגדותו ללגליזציה של מריחואנה והתנגדותו לניסיונות לאסור הימורים מקוונים ברשת. מבחינה זו, תרומותיו של אדלסון בטראמפ הן גם בגדר השקעה, בבחינת שלח לחמך על פני המים.

כעת רק נותר להמתין - ויש לא מעטים שמגלים ספקנות בעניין זה, בהם שר הביטחון אביגדור ליברמן - אם הנשיא החדש אכן יקיים את הבטחותיו, כך שאדלסון, נתניהו וממשלתו ייהנו מפירותיה.

מלכודת דבש לעובד השגרירות

2. ביום שני הגיש שי מסוט, עובד שגרירות ישראל בלונדון, את התפטרותו ממשרד החוץ, וזו התקבלה באנחת רווחה. אילו לא היה מתפטר, היה מסוט מפוטר לאלתר בגלל התקרית שאמורה להביך את ישראל, ומעכירה את יחסיה עם בריטניה.

תזכורת: באוקטובר 2016 התחזה תחקירן של ערוץ אל־ג'זירה באנגלית לתומך ישראל וחדר לאגודת הידידים של ישראל במפלגת הלייבור. הוא רכש לעצמו ידידים בחוגים פרו־ישראליים והשתתף בשיחה של מסוט עם עוזרת לשעבר של שר בריטי. התחקירן, שהציג עצמו בשם "רובין", רכש את אמונם של מסוט והעוזרת, ואלה פתחו בפניו בשיחה במסעדה בלונדון את חרצובות לשונם. מסוט כינה את שר החוץ הבריטי בוריס ג'ונסון "אידיוט" ודיבר על הצורך להזיק ("להוריד" בלשונו) לאלן דנקן, סגן שר החוץ, בשל עמדותיו נגד ההתנחלויות.

שי מסוט. צילום מסךשי מסוט. צילום מסך

בשיחה התפאר מסוט כי אחת ממשימותיו היא הקמתם בבריטניה של ארגונים פרו־ישראליים, ושלרשותו תקציב של מיליון ליש"ט (כ־5 מיליון שקל) להביא אישים בריטים לישראל. רובין הקליט וצילם בחשאי את המפגש, וקטעים מהסרט הופצו לתקשורת הבריטית. כתבות התחקיר - ארבע במספר - העוסקות במאבק שהכריזה ממשלת נתניהו על תנועת החרם, ועל כל פוליטיקאי ואיש ציבור זר שהיא רואה בו עוכר ישראל, יוקרנו במהלך השבוע הקרוב.

מיד כשהופצו הקדימונים מיהר שגריר ישראל בבריטניה מרק רגב להתנצל בפני סגן השר דנקן. דובר השגרירות הדגיש כי דבריו של מסוט אינם משקפים ומייצגים את מדיניות ישראל. האומנם?

מסוט היה סרן בחיל הים, ולאחר מכן שירת כראש מדור ארגונים בינלאומיים במפקדת התיאום והקישור של צה"ל ומשרד הביטחון לעזה. לאחר שחרורו הועסק כעוזרה של חברת הכנסת מירי רגב, טרם מינויה לשרה. לפני כשלוש שנים עבר ללונדון ושימש כעוזרו של הציר המדיני (מספר 2 בשגרירות) איתן נאה.

מקור במשרד החוץ טען לאחר התקרית כי מסוט נודע ב"פה הגדול" שלו. יכול להיות שאמירתו על שר החוץ ג'ונסון נאמרה על דעתו האישית. אך סביר להניח שבקשתו מבת שיחו שתסייע לו להזיק לדנקן ולאחרים, נעשתה בסמכות וברשות.

דבריו אלה עולים בקנה אחד עם מדיניותו של ראש הממשלה ושריו, שסבורים - או רק טוענים זאת לצורכי פוליטיקה פנימית - כי תנועת החרם מהווה איום קיומי על ישראל. מעניין לציין שלאחרונה קידם נתניהו את איתן נאה לתפקיד הרגיש של שגריר בטורקיה. האם היה זה תגמולו על שהעסיק עוזר כה פעיל כמו מסוט?

כך או כך, מסוט העדיף להתפטר כדי שקורות חייו לא יוכתמו בכתם של פיטורים. לפני שהגיש את התפטרותו התפאר בכך שהוא עומד להתקבל לעבודה במשרד לעניינים אסטרטגיים, שבראשו עומד השר לביטחון הפנים גלעד ארדן. לכאורה זה סביר. נתניהו הועיד את המשרד לניהול מתקפת הנגד על תנועת החרם ועל כל מי שהם מגדירים "אנטי־ישראליים". במשרד החוץ התנגדו לכך, אך ראש הממשלה, שהוא גם שר החוץ ועוד קודם לכן נתן ידו לגימוד המשרד, דחה את ההתנגדות.

כפי שכבר דווח לפני כמה חודשים במדור, המשרד לנושאים אסטרטגיים נהנה מתקציב של כ־180 מיליון שקל, שמחציתו מיועדת לפעולות. איזה סוג של פעולות? על כך אפשר להסיק מגיוסם למשרד של אנשי קהילת המודיעין לשעבר.

מנכ"לית המשרד סימה וקנין־גיל, לשעבר תת־אלוף בצה"ל והצנזורית הראשית, כבר הסבירה כי משרדה חייב לפעול בסודיות ומתחת לרדאר. וקנין־גיל וקציני המודיעין שלה יודעים לאסוף מידע, וסביר שניתן להשתמש בו למבצעים מיוחדים, שאפשר לכנות "תרגילים מלוכלכים", כפי שעושות קהילות הביון.

במשרד דנים בחודשים האחרונים כיצד לצקת תוכן באותם מבצעים עלומים. מועלות הצעות, חלקן הזויות, וניתן להעריך שלתפיסתם יש מקום להיעזר בלוחמת סייבר לניהול מסעות הכפשה והשמצה נגד פעילי החרם, ולגייס ארגונים יהודיים בעולם כדי לאיים על פוליטיקאים ואם צריך אז גם לפגוע בקריירות שלהם, בדיוק כמו שניסה לעשות מסוט. כל אלה הן פעולות בלתי מוסריות, ולא ראוי שמדינה דמוקרטית תנקוט אותן. הן גם גובלות בהתערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות אחרות, בהן ידידות כמו בריטניה.

אך לאחר בירור שערכתי התברר כי מסוט התפאר לשווא. הוא ניגש לפני כמה חודשים למכרז לתפקיד מסוים במשרד לעניינים אסטרטגיים, אך לא עבר אותו. הוא ניסה להתקבל למשרד ממשלתי אחר אך הסיר לבסוף את מועמדותו. ובכל זאת, הפרשה צריכה לשמש תמרור אזהרה לממשלה לחדול ממעשיה ומכוונותיה.

לא רפורמיסט, פרגמטיסט

3. השבוע מת בגיל 82 אכבר האשמי רפסנג'אני, ממנהיגיה הבולטים של איראן. הוא היה בן למשפחה של מגדלי פיסטוק, ולימים עשה את הונו בתחום זה. בצעירותו נשלח למדרשה בעיר הקדושה קום, שם התוודע לכמה אנשי דת שיהוו את עמוד השדרה של הממסד הדתי של הרפובליקה האסלאמית, ובראשם האייתוללה רוחאללה חומייני. לאחר לימודיו עסק רפסנג'אני בפעילות מחתרתית נגד משטר השאה, נעצר מספר פעמים וישב בכלא כארבע שנים. יחד עם זאת הזדמן לו לבקר במדינות המערב, בהן ארה"ב, ולהכירן.

לאחר המהפכה האסלאמית נבחר לפרלמנט ואחר כך כיהן גם כיו"ר הבית. בתקופת המלחמה העקובה מדם עם עיראק שימש כסגן המפקד הצבאי העליון, ובפועל ניהל את האסטרטגיה של המערכה. ב־1989 נבחר לנשיא הרפובליקה ושימש בתפקיד שמונה שנים. עוד כיו"ר הפרלמנט מילא תפקיד מרכזי בבחירתו של עלי חמנאי למנהיג העליון וליורשו של חומייני. לימים יהפכו חמנאי ורפסנג'אני ליריבים מרים.

עלי אכבר רפסנג'ניעלי אכבר רפסנג'ני

"מותו של רפסנג'אני משתווה בחשיבותו רק למותו של מכונן המהפכה האסלאמית, חומייני", העריך השבוע ד"ר רז צימט מאוניברסיטת תל אביב ומהפורום לחשיבה אזורית. לדבריו, "למעט המנהיג העליון חמנאי, נחשב רפסנג'אני לפוליטיקאי הוותיק, המנוסה והמשפיע ביותר באיראן. עוצמתו נבעה לא רק מהתפקידים הרשמיים שאותם מילא מאז המהפכה, אלא בעיקר מהשפעתו מאחורי הקלעים, מקשריו המסועפים עם מוקדי הכוח השונים באיראן ומעוצמתו הכלכלית".

עד לפני כעשור הוא נחשב לבשר מבשרו של הממסד השמרני והמושחת. אך בתקופת נשיאותו של מחמוד אחמדינג'אד החל להשתנות דימויו באיראן ומחוצה לה. זאת בשל התקרבותו לחוגים הרפורמיסטיים במדינה שיוצגו על ידי מוחמד ח'אתמי, הנשיא שהחליפו בתפקיד, ומיר חוסיין מוסאוויי, מועמד התנועה הירוקה, שהתמודד ב־2009 מול אחמדינג'אד והפסיד, בבחירות שהיו ככל הנראה מזויפות. על רקע זה ומסיבות נוספות ראו בו בארה"ב ובמערב "מתון". "זו תפיסה שגויה", מדגיש צימט, "רפסנג'אני לא היה מתון. הוא לא רצה בשינוי משטר, אלא רק בהגברת הפתיחות מבית ומחוץ ובהרחבה מוגבלת של חירויות האזרח. יותר נכון יהיה להגדירו פרגמטיסט, וזה גם היה יחסו למערב ולארה"ב".

על מעמדו המיוחד כסמל מחנה הפרגמטיסטים תעיד העובדה שבהלווייתו השתתפו שניים וחצי מיליון איש, ונשמעו בה קריאות בעד מנהיגי התנועה הירוקה, ובהם מוסאווי, שנתון זה למעלה מחמש שנים במעצר בית. באשר לישראל, לא ניכר בו ולו שמץ של פרגמטיות. הוא היה מיוזמיה של תוכנית הגרעין, ופעם אמר שכל שיידרש כדי להשמיד את ישראל הוא פצצת גרעין אחת. בתקופת נשיאותו היה שותף סוד להחלטה לפוצץ את שגרירות ישראל בבואנוס איירס ב־1992 וכעבור כשנתיים את "אמיה", מרכז הקהילה היהודית בארגנטינה. בשל כך הוציא האינטרפול צו מעצר נגדו ונגד בכירים נוספים באיראן. לנוכח הרזומה הזה, מדהימה העובדה שמשרד החוץ האמריקאי, בהנהגת ג'ון קרי, שלח השבוע את תנחומיו למשפחת רפסנג'אני.

melmanyossi1950@gmail.com