הנאום המתריס, המתבכיין והמנגח את "התקשורת המגויסת" הוא עוד תחנה בדרכו של בנימין נתניהו מהתפשטות מוחלטת מחליפת ההגנה שעוטפת כל ראש ממשלה ושמה ממלכתיות. נתניהו הסיר לפני שני עשורים את השכפ"ץ שכפה עליו השב"כ אחרי רצח יצחק רבין כששאל: "כולם פה ליכודניקים?". באופן מטפורי הוא עושה זאת מאז הבחירות האחרונות, ובעיקר אחרי היבחרותו של דונלד טראמפ

נתניהו מתפשט מכל מעטפת מאחדת. הוא לא ראש הממשלה של כולם, אלא ראש ממשלת הימין. ומכיוון שרוב הציבור הוא תומך ימין, נתניהו מרגיש מוגן ובטוח במהלך ההתפשטות. עירום ניצב מולנו ראש ממשלה, ולא מהסס לתקוף את הגורמים שמרכיבים את מנגנון הדמוקרטיה הישראלית: תקשורת חופשית, בית המשפט העליון, כבוד לפסקי דין, כבוד להתחייבויות ציבוריות. 
 

ראש הממשלה נוחר בבוז. ההדר הבית"רי ממנו והלאה. עכשיו הוא אנפלאגד, הוא באלמנט שלו, שם פס על כל הטהרנים והצדקנים, המבקרים והמצקצקים בלשונם. הפוליטיקלי קורקט מת - יחי הטראמפיזם. מעכשיו אומרים את מה שרוצים, בלי סינון ובלי מינון, ושהקנאים ייחנקו. בעיקר העיתונאים. יש בסגנון הזה משהו אמיתי ומרענן. אין עוד מסר סמוי, אין עוד רמיזה בעלמא, אין עוד קריצה מתוחכמת. זה מה שהעם רוצה, וזה מה שהעם מבין. 
 

כאסטרטגיה פוליטית יש בזה היגיון וגם סיכון. ההיגיון הוא לייצר תחושת נרדפות, מחנאות, ליכוד השורות והתלכדות התנועה מאחורי המנהיג הנאבק בכוחות האופל. זה עבד בעבר, והנוסחה לא מתה. הסיכון הוא תחושת המיאוס, הניכור והייאוש של חלקים בחברה הישראלית, שחוששים משיקול דעתו המשובש של נתניהו. גם בכירים בממשלה לוחשים זאת, גם קצינים בכירים בצבא. איך הולכים למשל למלחמה ושולחים לקרב חיילים, גם שמאלנים, כאשר ראש הממשלה מתפרע כאילו מדובר ב"צל"? 
 

ראש הממשלה נתניהו בכנס הליכוד. צילום: אבשלום ששוניראש הממשלה נתניהו בכנס הליכוד. צילום: אבשלום ששוני

 

וזה לא רק שם. האמונה שכל הימין הוא מירי רגב או דוד ביטן היא מעליבה ולא נכונה. יש לא מעט אנשים שמתכווצים מול התנהלות נתניהו ושקשה להם לראות את ההתנהלות האישית. את הבן, הכלבה, הגלידה והצפצוף על הכללים והערכים. אנשים שמדברים בערגה על יצחק שמיר ומנחם בגין, על דן מרידור ואפילו אריאל שרון.

שמדברים על קלאסה, הגינות, כבוד ויושרה. הם יכולים לברוח מהמותג הכי חזק בפוליטיקה הישראלית למותגים ימניים ערכיים אחרים. כמו למשל נפתלי בנט, משה כחלון, משה יעלון או גדעון סער. אפילו יאיר לפיד, שהוא "לפחות לא שמאלני". נתניהו הוא גאון פוליטי ומומחה בחירות, אבל זה לא מספק לו חסינות.



קהל שבוי 

זו התחושה שעלתה אצלי באירוע חגיגת יובל למלחמת ששת הימים בברקן שבשומרון. קראו לזה "אורות היובל". הם חגגו 50 שנה לשחרור השומרון ו־50 שנות התיישבות, אף על פי שהיא החלה רק ב־1974 בחסות יצחק רבין ושמעון פרס. נתניהו היה אורח הכבוד. לכבודו באו כולם מוקדם, נבדקו, סומנו בסרט צהוב, הוכנסו בין הגדרות וחיכו. מחלקה ראשונה לשרים ולמקורבים בין הבמה המוגבהת לגדר המתכת, מחלקת עסקים מאחורי מצלמות הטלוויזיה למי שרצה להיות ממש קרוב, ובסוף כל השאר. הם גם חיכו שעה, כי נתניהו איחר. איש לא מחה. איש לא התריס. פעם נוספת הומחש שהקהל הזה, של המתנחלים מהשומרון ותומכי ההתיישבות מכל הארץ, הוא קהל שבוי. 
 

הם יודעים שאין להם על מי לסמוך, אלא על נתניהו ועל אבינו שבשמיים. נתניהו הבטיח שלא יעקרו עוד יישובים. הוא אמר שזה לא עבד בעבר ולא יעבוד בעתיד. הוותיקים נזכרו בבגין, שהבטיח לקבוע את ביתו באלי סיני ואחר כך עקר את כל ההתיישבות למען שלום עם מצרים. דור הביניים נזכר בשרון, שאמר להם שדין נצרים כדין תל אביב ופינה את כל גוש קטיף וארבע התנחלויות בשומרון. הצעירים לא זכרו כלום.
 

מחיאות הכפיים היו רפות, אבל שום קריאת בוז או מחאה על הבנייה. קהל שבוי שיודע שצריך לעשות הכל כדי להשאיר את נתניהו בשלטון ולרצות אותו. ובראשם המפיק הגדול של האירוע, ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן. רגע לפני שהוא נכנס, תפס דגן את דניאלה וייס, המתנחלת הקולנית והבוטה של גוש אמונים. "דניאלה, לא היום", אמר לה בניסיון להבטיח שלא יעשו לו בושות בפני ראש הממשלה. 
 

דגן לא התקפל ולא הסתיר את המחלוקות עם נתניהו. הוא קרא לבנייה נרחבת ודרש שנתניהו יחזיר אותם הביתה: לשא־נור, גנים, כדים וחומש, ההתנחלויות שפונו בשומרון בהתנתקות. את הדברים תיבל במחמאות לנתניהו. "מנהיג פלדה", הוא קרא לראש הממשלה, שהמתנחלים מכירים דווקא את יכולת הגמישות המופלאה שלו, ולא ברר את דברי החנופה ל"גברת הראשונה של ישראל", שהפכו לכרטיס כניסה ללבו של נתניהו. זה המס הראשוני לתמיכת ראש הממשלה. אין אירוע שבו לא מרפדים את שרה במחמאות מקיר לקיר.
 

בשבי הכנס היו גם שרי הליכוד והבית היהודי. בנט נאלץ לדבר בשבחו של נתניהו ולעלות לבמה לצדו, יחד עם שרי הליכוד גלעד ארדן, ציפי חוטובלי ואופיר אקוניס, כדי לתמוך בנתניהו אף על פי שלדעתו הוא לא עושה את מה שצריך לעשות. "כולם יודעים שלא תהיה מדינה פלסטינית", אמר לי בנט, "גם ארה"ב, הפלסטינים ונתניהו". שאלתי, למה אתם לא מספחים? למה אתם לא מחילים ריבונות? למה אתם לא מתנערים מהמדינה הפלסטינית? "אנחנו רק 8 מנדטים", השיב בנט. "כשנהיה 30, נעשה את זה". בנט שבוי בממשלת נתניהו, ורוב הקהל שבוי יחד איתו.
 

אבל בסופו של דבר, השבוי העיקרי הוא נתניהו עצמו. הוא חישק וביצר וביטן את עצמו, עד שאין לו כמעט יכולת לזוז. נתניהו, שלא הקים אף יישוב בשטחים, בניגוד לשרון, שמיר או בגין, נשבע אמונים לגוש אמונים, כי הוא שבוי של הקהל הימני, שרוצה ממנו התחייבות שלטונית לא לחלק את הארץ. זה אותו קהל ימני שהוא גנב לבנט, אלה שגורמים לו להבין שלעולם הוא לא יהיה מספיק ימני או מתנחל עבורם.
 

גם אם נתניהו יהיה חייב להגיע להסכם עם הפלסטינים על הקמת מדינה - כי טראמפ ילחץ או כחלק מעסקת שלום עם כל מדינות ערב וברית סונית נגד איראן - כרגע הוא שבוי. הוא שבוי של עצמו ושל הימין. כל גילוי גמישות וכל יוזמה יובילו לססמה המוכרת של הימין, שכעומק החקירה גודל העקירה.

נתניהו כבר לא מחזיק את הקלף הכי חזק שלו, שהוא יכול להוביל את מחנה הימין לפשרה כלשהי.

הוא יכול ללכת רק לכיוון אחד: ימינה. עד הבית היהודי. הוא שבוי במדיניות שהוא מוביל, וכושר התמרון שלו מוגבל ביותר. שבוי מרצון או מאונס? זה עניין של פרשנות. נתניהו יגיד שהוא תמיד היה כזה. המתנחלים ירימו גבה וישתקו. זה מספיק טוב להם.