לא במקרה הוענקו לשני אומנים חשובים ומקוריים פרסי ישראל. האומן, היוצר והמעצב דוד טרטקובר והצלם אלכס ליבק. בכל פעם שאני נתקל בגלויות הגאוניות מעשה ידם, מוחם וכישרונם אני מתפעל מחדש.כשראיתי את הסרט "אפילוג" של הבמאי והמפיק יריב מוזר - ראיון מרתק עם דוד בן־גוריון משנת 1968, חמש שנים אחרי שהתפטר מראשות הממשלה וחמש שנים לפני מותו - ישר קפצה לי לראש הגלויה של טרטקובר–ליבק, הנושאת את הכותרת "מתקומה לקטסטרופה", שבה מצולמים בן־גוריון במבט מלא תקווה אל העתיד וביבי בפרצוף ערמומי של סוחר רהיטים שמכר למישהו סחורה מדיקט אף על פי שהצהיר שהיא מעץ אלון משובח. 
 

בן־גוריון ירד לנגב וסיים את חייו בצריף הצנוע שלו בשדה בוקר. ביבי יסיים כנראה את חייו בווילה המפוארת בקיסריה. עד שיסיים, הרבה מאוד אנשים שמבינים עניין, כולל האופטימיים שבהם, חוששים שהאיש העומד בראש המדינה בימים אלו ובעשר השנים האחרונות מוביל אותנו לקטסטרופה. 
 

בשנות ה־60, טרום פרישתו של בן־גוריון ובראשית צעדי כצלם עיתונות, הייתי עושה אמבושים למנהיג בביתו ברחוב שדרות קק"ל, שהפכו אחרי מותו לשדרות בן־גוריון. על הבן אדם לא הייתה שום פוזה: תמיד לבוש בפשטות, תמיד מאיר פנים לשומרי ראשו (פולה תמיד הייתה נוזפת בכל מי שהתקרב לבעלה), מנופף לשלום לאנשים שעמדו בשדרה והביטו אל ביתו. 
 

הרבה אנשים שנאו את בן־גוריון בעבר ושונאים אותו בהווה. כדרכם בקודש של משכתבי היסטוריה, הטינופת שזורקים עליו "כוכבי התקשורת" של הימין חצתה את כל הגבולות, בעיקר כשבמקביל הם מהללים ומשבחים את מנהיגם, אליל ההמונים בנימין נתניהו. בראש השנה האחרון חיפשתי בארכיון הקטן שלי את הגלויה של טרטקובר–ליבק, שבה נראה ביבי בפוזה של דאווין עם אצבע על העין, כמו אומר "בעיוני". הגלויה נושאת ברכה שאומרת "שנה טובה, שנת שלום וביטחון לכל עם ישראל".

זהבי עם ליבק וטרטקובר. צילום: ארכיון פרטיזהבי עם ליבק וטרטקובר. צילום: ארכיון פרטי


איזה שלום ואיזה ביטחון הביא לנו מנהיגנו הדגול? בשנים האחרונות הוא לא מפסיק לטחון לעם ישראל במוח על האיום הגרעיני האיראני, על האיום מצד חיזבאללה, המחומש בעשרות אלפי טילים מדויקים, האיום של דאעש, האיום של חמאס מכיוון עזה, של ארגונים קיצוניים שיושבים בסיני ומאיימים על אילת והתיירות ומה לא. המנהיג שהבטיח שלום וביטחון לא עשה אף צעד לכיוון השלום ועל פי דעת מומחים משקיע מיליארדים בקניית עוד כלי משחית ובייצורם מעל ומעבר לנדרש.

המנהיג הדגול ואוסף עושי דברו שמקיפים אותו - מירי רגב, דוד ביטן, יריב לוין, זאב אלקין - וגם אלו שאינם עושי דברו, כמו השרים נפתלי בנט ואיילת שקד, מעוניינים בהמשך הכיבוש והשליטה בפלסטינים, בהרחבת ההתנחלויות, בהחלת החוק הישראלי בשטחים הכבושים, וכשהם מדברים על שלום, זה נשמע כמו בדיחה של יצפאן.
 

לקראת החגים החלטתי לאסוף את כל קטעי העיתונות והידיעות שהופיעו באינטרנט על הפשעים המתחוללים מדי יום בארץ הקודש. הערימה הלכה ותפחה מדי יום, וכשעברתי עליה אחרי יום כיפור, ראש השנה וסוכות, לא האמנתי. כמות הפדופילים, האנסים, הדקירות, הפיצוצים, התקיפות של עובדי בתי החולים, התאונות וההשתוללויות בכבישים ועל המדרכות הגיעו לממדי קטסטרופה.

הביטחון האישי של האזרח הפשוט בסכנה, אבל דוברי הממשלה וה"עיתונאים מטעם", שהתרבו לאחרונה ותופסים עמדות מפתח בעיתונות האלקטרונית והכתובה, פשוט מתעלמים מהתופעות האלו ובמקום לבקר ולהתריע מהללים ומשבחים את המתרחש בארץ כשהם לא מפסיקים להזכיר את מספר המכוניות על הכבישים ואת מספר היוצאים לחו"ל.
 

במדינה שבה מירי רגב היא שרת התרבות, אומנים יצירתיים כמו אלכס ליבק ודוד טרטקובר מוגדרים כשמאלנים, סמולנים, משתפי פעולה עם האויב הערבי, מחבלים תקשורתיים ועוד דברי הבל ורעות רוח של המון מוסת, שבראשו עומד ראש הממשלה עם אמירותיו המביכות, שהגיעו לשיאן כשלחש על אוזנו של המקובל כדורי: "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים".
 

אילו אותם מסיתים היו חיים בתקופת התנ"ך, אז גדולי הנביאים של עם ישראל היו מוצאים להורג בשער העיר לנוכח הביקורת שלהם נגד המלכים ששלטו בארץ. ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, עמוס ואחרים לא הפסיקו להתריע על העושק, הגזל, חוסר הצדק ואובדן המוסר של העם ומנהיגיו. היום, מי שמעיזים להתריע הופכים מוקצים, ובעידן המודרני שבו מככבת הרשת החברתית, אִמותיהם הופכות לזונות, אבותיהם למניאקים, ומאחלים להם שמאה פלישתים יאנסו אותם, אלף יבוסים יחדרו לעכוזם, ונשותיהם ובנותיהם יעבדו כזונות בשכם.
 

אומנים ישראלים, מיאיר גרבוז ועד ליאור אשכנזי, הפכו להיות מוקצים על ידי הממסד הישראלי ואף מאוימים. חלק גדול מהאומנים סותמים פיותיהם ואינם מעיזים להביע דעותיהם, מחשש שייפלו קורבן להסתה, הם ובני משפחותיהם. אנשי תקשורת ואומנים לא מעטים שהבינו לאן נושבת הרוח הפכו להיות דוברי השלטון ותומכיו, הם עשו ימינה פנה, והם זוכים לאהבה, לחיבה ולא פחות חשוב לפרנסה בשפע. 


מודעה, דוד בן גוריון ובנימין נתניהו. צילום: דוד טרטקובר ואלכס ליבקמודעה, דוד בן גוריון ובנימין נתניהו. צילום: דוד טרטקובר ואלכס ליבק
 

"רוחות מלחמה"
 

ההבדל בין ימי הקמת המדינה, לפני 70 שנה, לבין היום מתבטא בשתי המילים המופיעות על הגלויה של טרטקובר–ליבק, "מתקומה לקטסטרופה". בלי להיכנס לפרשנות של "מה חשב המחבר", שימו לב לשירו הנבואי של יעקב גלעד, שאותו שר יהודה פוליקר. שם השיר - "רוחות מלחמה":

רעש מהומה - ליל המלחמה

צל סכנה

מתפשט במדינה.

ירי ואימה - פחד בנשמה

צל הפרידה

מול חומת הפלדה.

בואו, בחורים

בואו, גיבורים

תנו לאלוהים

תנו את החיים

עד המלחמה הבאה

עד המלחמה הבאה

בואו, ילדים

בואו בגדודים

תנו לאלוהים

תנו את החיים

עד המלחמה הבאה

עד המלחמה הבאה.

זעם וחימה - טעם הנקמה

אש השנאה

ממריאה וגואה

ארץ יתומה - דם באדמה

אש בדמה

ורוחות מלחמה.

בואו, בחורים...

איך אמר אותו קצין בכיר שנוי במחלוקת לחייליו, "אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך". 



פסוקו של יום

הקורא ניסים פנדו שלח אלי את המשפט הבא: "אם אתם שומעים על בן אדם רק דברים טובים... כנראה שאתם בלוויה שלו".