מדוע ישראלים כה רבים שרצח ראש הממשלה רבין מזעזע אותם, ונראה להם אנטי דמוקרטי, לא מגיעים לעצרות שמציינות את האירוע הנורא הזה? כי חלק גדול מהישראלים למדו לאט־לאט שהעצרות אינן לציון הרצח אלא לשימוש פוליטי, וכי הרוצח איננו הפושע בעצרות האלה.

הנושא הוא “ההסתה”, כך מכונה הביקורת נגד רבין. ישראלים רבים מדי איבדו את האמון בכנות הכוונות של מארגני העצרות. נדמה להם שהמארגנים שואלים את עצמם: “מה אנחנו יכולים להרוויח מציון רצח ראש הממשלה?”. הרי אם את רבין רצח אדם אחד, וכל שאר העם הסתייג והזדעזע מהרצח, מה זה שווה למארגני העצרות?

השנה התפרסם באתר הסאטירי של “מאקו” קטע שזו כותרתו: “מרגש: 11 אנשים שלא רצחו את רבין”. ובהמשך: “לרגל יום השנה לרצח רבין, קבלו 11 אנשים שלא רצחו כלל את רבין ובכך הוכיחו שאפשר גם אחרת”. הקטע ממשיך, מצחיק וקולע עד שקנאתי בערה.

חוסר האמון הוא נחלת הישראלים בכל הנושאים. אפילו מכשיר הטלוויזיה שלי כמעט תעתע בי בשבוע שעבר. הטלוויזיה התחילה לצפצף פתאום. שמעתי טווו־טווו במקום את דבריו של שר המשפטים אמיר אוחנה. מתברר שאוחנה הפר צו איסור פרסום ואמר בכנסת את מה שכולם כבר קראו ברשתות על הדרכים הברוטליות שבהן המשטרה חוקרת את פרשות ראש הממשלה.

בערוץ 11 שבו צפיתי החליטו לשדר את דבריו של השר אוחנה תוך השתלת צפצופים במקומות שבהם הזכיר מה שנראה לו אפל במיוחד בשיטות החקירה של המשטרה. כל מי שקרא את הרשתות החברתיות ידע כבר לפני דברי אוחנה במה מדובר.

ישראל נמצאת היום במצב של חוסר אמון מוחלט במערכות. ישראלים רבים לא מאמינים לראש הממשלה כאשר הוא אומר לא היה כלום, אבל הדברים הגיעו למקומות גרועים הרבה יותר מבחינת האזרח. הישראלי נחשף לשיטות חקירה מעוררות חלחלה ופחד. כל ישראלי חושש מהיום שבו ייפול לידיים של המשטרה, כי הוא יודע שהחוקרים יאיימו עליו בתוקפנות כמו זו שהופנתה כלפי ניר חפץ ונחקרים אחרים.

הישראלים מבינים בזוועה מסוימת שאנחנו לא חיים במשטר של חופש אלא במשטר אימים. אתם חושבים שזה לא יכול לקרות לכם, כי אתם ישרים ואנשים כמותכם לעולם לא ייפלו לידיים של חוקרי המשטרה? תחשבו שוב לנוכח מה שנאמר לניר חפץ על ידי חוקר: "אני יכול להגיד לך שכל פינה שניסית להסתיר ולהחביא במהלך חייך - אנחנו הפכנו את הפינה הזאת וגילינו מה אתה החבאת והגענו לכל אותם מסתורים ודברים חבויים. אנחנו נגיש לך אותם וכל סרט או דבר אפשרי שאתה מריץ לך פה בראש".

אמיר אוחנה. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90אמיר אוחנה. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

גם האיום שנאמר לחפץ: "אנחנו יודעים להתעסק בכסף. אנחנו יודעים לקחת אותך ולרוקן אותך מנכסיך" הוא איום נורא. העובדה שהמשטרה מרוששת עדים, מחרימה (מילה משפטית יפה: מחלטת) את כל הכספים של נחקרים, ועושה זאת כדי לשבור אותם, היא כל כך מחרידה וכל כך לא הגונה שכדאי שהדברים יופנמו אצל כל אחד מאיתנו.

מול התנהלות כזו מתחסל האמון במערכת המשפטית בישראל. נראה להרבה ישראלים שהמערכת הזו פועלת בשיטת הפרשנות האישית ובמקרה הלא פחות גרוע ברוע לב שמוצג כקשיחות והיצמדות לחוק.

את החוק לא מקיימים בישראל כאשר זה לא נוח. אסור להדליף ומדליפים וזהו פשע מודע. יש גם סוב יודיצה (מילה לטינית שפירושה “תחת משפט”). זהו חוק האוסר פרסום של כל חומר הקשור להליך משפטי במהלך החקירה והמשפט, כדי שהפרסומים לא ישפיעו על השופטים. זה בעצם צו איסור פרסום קבוע.

מרוב שהפרו את החוק הזה, הוא כבר כמעט נשכח. שימו לב: לא שינו את חוק סוב יודיצה, פשוט עברו עליו בגסות ובחוצפה כל כך הרבה פעמים עד שנקבר. זה מקרה מובהק בו העבריינים חיסלו את החוק.

לאחרונה נערך מחקר על האמון שיש לציבור במוסדות המדינה. כאשר הישראלים נשאלו באיזה מוסד ממוסדות השלטון הם מאמינים, ענו 34%: באף אחד מהם. מבין כל הגופים הגיעו המשטרה והפרקליטות למקומות מאוד נמוכים בדירוג האמון. עד כדי כך שלא פחות מ־45% מהישראלים סבורים שיש במדינה שלנו אכיפה בררנית.

נעמה סיקולר, עורכת "גלובס", שבו התפרסם הסקר הזה, סיפרה שבאו אליה בטענות: "מדוע את מפרסמת סקר על אמון הציבור במערכת המשפטית דווקא בעת הזאת? זה משרת את נתניהו". מישהו צריך יותר מזה כדי להבין מדוע אמון הציבור בכל המערכות, כולל התקשורת, בשפל?