למשל, אחד המליץ לכנס ועידה בינלאומית ענקית ולהציע לחמאס הון עתק להשקעות בתנאי שיתפרק מנשקו. ומה יקרה אם חמאס יסרב להצעות הנדיבות של הוועידה הבינלאומית? אז צה”ל, משיב בעל המאמר, יצטרך לפרקו מנשקו. על זה נאמר: “חכמים בלילה”.
והנה, בראשית השבוע נתקלתי במאמר שפורסם כאן ("חלופה בעזה", 20.1.2020) המתיימר להציע פתרון חדש לבעיית עזה וחמאס. כותבת אותו רחל דולב, הצנזורית לשעבר של צה”ל וחברה כיום בוועד של תנועת מפקדים למען ביטחון ישראל. עיקריו של הפתרון הם: ראשית, ישראל תקדם הסדר מול הרשות הפלסטינית שעיקרו חזרתה המדורגת לניהול הרצועה. שנית, ההסכם יכלול ביטחונות ישראליים שכל עוד חמאס לא פורק מנשקו והרשות תפעל ביעילות לאכיפת הפסקת אש, צה”ל לא יגיב כלפיה במקרה של הפרתו על ידי גורם שלישי. שלישית, במקביל יופנו המשאבים הבינלאומיים לשיקום עזה על ידי מנגנוני הרשות הפלסטינית ובכך היא תפגין לאוכלוסיית הרצועה את יתרונות שלטונה על פני שלטון חמאס.
אני מודה: ההצעה הזאת נפלאה מבינתי הסבירה. מוחי מעלה שורת שאלות: איך ישראל תכניס את גורמי המנהל של הרשות לעזה? בכוח, בדרכי נועם, במשא ומתן עם חמאס, או בתיווך בין חמאס לרשות הפלסטינית? מי יפרק את חמאס מנשקו? אנשי הרשות הפלסטינית? או שתנוח עליו רוח הקודש והוא יתפרק מרצונו? ובכלל, איך הרשות תפעל ביעילות לשמירה על הפסקת אש? היא תפעל בנחרצות נגד משגרי הרקטות? איך? סהדי במרומים שאיני מסוגל להתחיל להבין מה קורה כאן ואיך הגיון המציאות פועל במצב שבו חמאס יורה, והרשות צריכה למנוע ממנו לירות, והיא האחראית לכך?
השלישית, לי אין פתרונות קסם לקוץ העזתי. הייתי מסתפק במשהו משודרג שדומה לשלוש שנות השקט בעקבות “צוק איתן”. בו בזמן דעתי היא שהאינטרס הישראלי הוא שבכל מקרה רצועת עזה תישאר נפרדת, מופרדת מיהודה ושומרון, בלא שום חיבור פיזי ביניהם. מעולם לא היה קשר בין הרצועה לבין “האינטרלנד” של יהודה ושומרון. פני הרצועה היו תמיד בכיוון מצרים.
התרעות פיקוד העורף