הם מלאי מרץ ורצון לעבוד, יכולת לתרום ולהיות אזרחיות ואזרחים מועילים, אבל שוק העבודה בישראל עדיין לא מספיק ערוך לקראת אנשים עם מוגבלויות פיזיות ונפשיות שחיים בינינו. על פי נתוני מכון מאיירס־ג’וינט־ברוקדייל, בישראל חיים כיום כ־1.5 מיליון אנשים עם מוגבלות, שרובם בגילי 20 ומעלה. 

נכון לשנת 2019, שיעור התעסוקה של אנשים עם מוגבלות עמד על 60%, ואילו שיעור התעסוקה של אנשים עם מוגבלות חמורה עמד על 47%. זהו שיפור ביחס לעבר, אבל קיים עדיין פער ניכר בין אנשים עם מוגבלות לאנשים ללא מוגבלות. הם נתקלים לא אחת בחסמים שנובעים מאפליה, סטיגמות והיעדר הזדמנויות הגורמים לקושי להשתלב בשוק העבודה. על פי נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, כשליש מהם מרוויחים שכר הנמוך מ־5,000 שקלים לעומת פחות מרבע המרוויחים כך בקרב אנשים ללא מוגבלות.

כמו כן, רק 18% מהאנשים עם מוגבלות סבורים כי תפקידם מאפשר קידום בעבודה, לעומת 39% מהאנשים ללא מוגבלות. אלה שכן מועסקים ממלאים בעיקר מטלות מונוטוניות מזדמנות כגון מיון, ספירה ואריזה, ללא תוכנית שיקומית ואופק תעסוקתי אמיתי, ומרביתם אינם מועסקים בתנאי עובד־מעביד ואינם זוכים להטבות וזכויות ככל השכירים מן השורה בישראל. במרבית המקרים, אנשים עם צרכים מיוחדים עובדים במקומות סגורים הייחודיים להם, ללא הזדמנויות מספקות למגע ולחוויות משותפות עם הקהילה. 

הנתונים האלה, ראוי להדגיש, הם מלפני פרוץ הקורונה, כלומר לפני הזינוק החד שחל בשיעור האבטלה בישראל. “היום אנחנו נמצאים בנקודת שבר, שבה שיעור המועסקים עם מוגבלויות ירד משמעותית ונמוך במיוחד ביחס לאוכלוסייה הכללית, מה שמעצים את הפערים החברתיים”, אומרת דורית רוד־לוי ממרכז איתן של “עמותת איכות בשיקום” הפועלת לשילוב נפגעי נפש בקהילה. לדבריה, עם פרוץ המשבר, מעסיקים הוציאו לחל”ת שיעור גדול יותר של עובדים עם מוגבלויות מאשר עובדים ללא מוגבלויות. “האתגר הוא להחזיר את האנשים לשוק העבודה, ולשם כך צריך לפעול בכמה מישורים: גיוון וחידוש קורסים מקצועיים, תמריצים למעסיקים והעלאת המודעות בקרב מעסיקים ליתרונות בהעסקת אנשים עם מוגבלויות”, היא אומרת. 

דורית רוד לוי (צילום: מיכל סלע)דורית רוד לוי (צילום: מיכל סלע)


אלא שלצד הנתונים המטרידים הללו, יש גם מקרים אחרים, עדיין מעטים מדי, שבהם אנשים עם מוגבלויות מצאו את המקום המתאים להם בשוק העבודה ועשו בו חיל - בכל גיל, בכל מצב, בצל המגיפה ובלעדיה. כמה מהסיפורים שלהם לפניכם. 

“קודם לא התמדתי בעבודה, כעת אני שנה וחצי באותו מקום”
גולן הפנר, 31, מתמודד עם חרדה חברתית 


עוד מתקופת התיכון מתמודד גולן הפנר, תושב חולון, עם חרדה חברתית. לאחר שירות צבאי של שנה כמכונאי בחיל האוויר, השתחרר על רקע חרדה וקשיי הסתגלות, הוכר עם 40% נכות ובעל זכאות לסל שיקום ויצא לחיי האזרחות. מציאת עבודה קבועה התגלתה כמשימה כמעט בלתי אפשרית, והשלב הבא היה פנייה למרכז איתן, שבו ניתנים מפגשי אימון אישיים ללא הגבלת זמן, במטרה לעזור למתמודדים להשתלב בשוק העבודה.

יחד עם המאמנת התעסוקתית שלו, הגדיר הפנר את המטרות שלו במציאת תעסוקה באמצעות שאלוני התאמה ואבחון והתנסה במגוון גדול של עבודות. כיום הוא עובד בשתי עבודות: האחת בחברת "קידום" והשנייה באגודה לבריאות הציבור. “יש לי כבר ותק של שנה וחצי”, הוא אומר בגאווה. “אני מסייע לנכים בסידורים ובהגעה למרפאות. זו עבודה שאני מתחבר אליה והותאמה לי. קודם לא התמדתי בעבודה, כעת אני שנה וחצי באותו מקום. שם תמיד מחזקים אותי וזה ממש עוזר. חשבתי להתקדם לקורס הכשרה לחונכות, ואני שוקל להתמקצע עוד. חשוב לי לומר: לא צריך להתייאש, תמיד אפשר לקבל עזרה. צריך להאמין שאפשר להשיג את מה שאתה רוצה. ההגדרה שלי לאדם עם מוגבלות היא בעל קשיים שממשיך למרות זאת כדי להתקדם בחיים ודורש יותר תשומת לב ורגישות מהסביבה”. 


“לא מעט סיפרתי את הסיפור שלי כדי להראות שניתן להתרומם”
 חן חכמון–אללוף, 41, מתמודדת עם קשיי הליכה עקב תאונה


רגע לפני קורס קצינות, תאונת דרכים קטלנית שינתה את חייה של חן חכמון־אללוף, שנפגעה ברגליה. כיום היא נשואה ואם לשניים מכרמיאל, עובדת סוציאלית בהכשרתה, בעלת 49% נכות וקושי ללכת. לפני כשנה, אחרי תשע שנים בעבודה עם נוער בסיכון, הגיעה למפעל המיחזור “אקולוגיה לקהילה מוגנת” בגליל המערבי, עסק חברתי המעסיק 80 עובדים עם צרכים מיוחדים ועם כל סוגי המוגבלויות (פיזיות, מנטליות ורגשיות). במפעל הם עוברים הכשרות וקורסים ועוסקים במיחזור ובהשמשה של פסולת אלקטרונית. 

המפעל הוקם ב־2008 על ידי דני קוגן, אב לילד עם צרכים מיוחדים, מתוך מחשבה על עתידו, ובמטרה לחולל שינוי תפיסה בחברה הישראלית לגבי מקומו של האחר בה. “לכל אינטראקציה עם אנשים באשר הם, אני מנסה להביא איתי את ההקשבה”, אומרת חכמון־אללוף. “מתוך הקשיים שהיו לי, יותר קל לי להבין את הקשיים של האנשים מולי, וכשאומרים ‘כאבים’, אני מבינה את התחושה וקל לי יותר לעזור ולראות את הכוחות. לא מעט סיפרתי את הסיפור שלי כדי להראות שניתן להתרומם ולא משנה מה יש היום, מחר יכול להיות אחר וטוב. כשנחשפתי למקום לראשונה, הוא קסם לי. ראיתי כיצד נותנים מקום לאחר ולשונה למרות המוגבלות, והלב התמלא ובאותה נשימה גם קצת נצבט. איך אני לא חלק מהחלום שלי? לכן החלטתי להתחיל לעבוד במפעל. זה מקום מושלם עבורי שמקבל את כולם על השונות, כולל אותי ואת הנכות והקשיים שלי".

חן חכמו אללוף (צילום: עדי מאיו אללוף)חן חכמו אללוף (צילום: עדי מאיו אללוף)

"כשהתאונה קרתה, היה לי קושי מאוד גדול לקבל את המצב החדש. החיים התהפכו בשנייה, וכל הרצונות נמחקו. פתאום אין אפשרות לקום וללכת תרתי משמע, כל דבר צריך לתכנן ולחשוב אם זה אפשרי ואם יש מי שייקח ויחזיר כי אי אפשר לבד. מעצמאית לחלוטין הפכתי לתלויה כמעט בכל דבר. אחר כך הדברים קיבלו צורה קצת אחרת. אחד החלקים שהיו לי קשים לקבל זה החיצוניות. יחד עם הקושי, יש לי מערך תמיכה עצום של שני הורים ושתי אחיות, ובהמשך הדרך הוא גדל. מי שעמדו סביבי לא נתנו לי ליפול או להיות אפילו מצוברחת לשנייה. כשראיתי אותם נלחמים עליי וסביבי, הייתה לי תחושה של: ‘מי אני שאני לא אלחם, אם הם נלחמים כל כך בשבילי, מי אני שאוותר’”. 


“הטעות הנפוצה בקשר לאנשים עם מוגבלויות היא שרואים את המוגבלות ולא את האדם”
מיכאל פז, 74, מתמודד עם עיוורון ועם אובדן יד


מיכאל פז, נשוי, אב לשניים וסב לארבעה מהרצליה, הוא ההוכחה לכך שבכל גיל ועם כל מגבלה אפשר להשתלב. הוא נולד ברומניה, וכשהיה בן שנתיים עלה ארצה עם הוריו. ב־1953 נפצע באורח קשה מרימון שהתפוצץ בידיו, התעוור ואיבד יד. הוא למד בבית חינוך לעיוורים ובתיכון ליפשיץ בירושלים וב־1972 סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. אחר כך השתלם במכון רודי לפסיכותרפיה אנליטית, הכל באמצעות קריינות ואודיו, עבר להרצליה, ושם הקים בית עם אשתו אגי.

בזכות התמיכה שקיבל, התארים והתמיכה התעסוקתית השתלב בקהילה, ובמשך חמש שנים היה עוזר מנכ”ל המרכז לעיוור. בהמשך עשה הסבה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. כ־40 שנה הוא מתנדב כמרצה בחוג קבוע במועדון חברתי, ועכשיו רואה אור האוטוביוגרפיה שלו, “מתבונן בעיניים עצומות”, בהוצאת צבעונים. “מניעים אותי אהבת האדם וצורך עמוק לתרום ולהעניק, כשברקע יש לי משפחה וחברים נפלאים והרבה טעם בחיי”, הוא מסביר. “הטעות הנפוצה בקשר לאנשים עם מוגבלויות בכל הנוגע לתעסוקה היא שרואים את המוגבלות ולא את האדם. חושבים במושגים של מה אין לו ומה חסר אצלו ולא נותנים את הדעת על מה שפיתח והעצים בגלל מה שחסר לו. לאדם עם מוגבלות ניסיון חיים שבו הוא מתפקד למרות החסר. הוא נאלץ לפתח חלופות כדי לתפקד היטב, וזה ידע שהוא מביא איתו לעבודה ולצוות העובדים, שגם לקוחות עשויים להפיק ממנו תועלת מיוחדת”. 

מיכאל פז (צילום: אגי פז)מיכאל פז (צילום: אגי פז)

פז מתייחס לשימוש במילים כמו “מוגבלויות” ו”צרכים מיוחדים” כבריחה. “נכות היא נכות”, הוא אומר. “אין בה דבר המעורר בושה, ובהיכרות מקרוב – גם נרגעות החרדות. העיקר איננו המונח שבו משתמשים, אלא ההבחנה באדם ובאישיותו ולא ההתמקדות במגבלה שאיננה הוא עצמו”. 

“למדתי לחיות עם המחלה וקיבלתי ממנה גם מתנות״ 
טליה קקון, 51, מתמודדת עם קשיי הליכה וזיכרון בשל פיברומיאלגיה


לפני כשנה וחצי חלתה טליה קקון, אם לשלושה מהוד השרון, גרפיקאית ומעצבת הום־סטיילינג ותקשורת חזותית, בפיברומיאלגיה (כאבים במערכת השרירים). בתוך חודשיים הגיעה למצב שלא יכלה ללכת ואיבדה את הזיכרון. עם עבודה מאומצת, הצליחה לחזור לספורט ולאהבה ישנה – העיצוב. “בהתחלה מרדתי במחלה, אבל השתקמתי בזכות החוזק הנפשי שבי”, היא מספרת.

“לאט־לאט התחלתי לחזור לפעילות ספורטיבית, הליכות, פילאטיס, שיניתי תזונה, זרקתי את כל התרופות הנוראיות שגרמו לי רק יותר תופעות לוואי קשות. הילדים לא מבינים כיצד האמא שעשתה הכל עבורם כבר לא מסוגלת לעשות. זאת מחלה שקופה. את הכוחות שלי אני שואבת מהתשוקה הגדולה לעסוק בעיצוב אחרי ש־14 שנה לא עסקתי בתחום ועבדתי כמנהלת יבוא ויצוא. המחלה תקפה אותי ברגליים בזמן ביקור בפירנצה. איני יודעת לפעמים מהיכן לשאוב כוחות. פיברומיאלגיה הרי גורמת למשפחות להתפרק, וזה כמעט קרה גם אצלי, אבל כבת להורים גרושים, זהו מהלך שלא עולה כלל על דעתי. למדתי לחיות עם המחלה וקיבלתי ממנה גם מתנות. הגוף אותת לי שאני צריכה רוגע, מה שלא קיים אצלי בדרך כלל. לא נתתי לכאבים להשאיר אותי במיטה. אני בעשייה מתמדת והפעם עבור עצמי. כל יום הוא יום חדש עבורי, ובהתאם לכך אני מנהלת את חיי המקצועיים. ניהלתי קבוצת נטוורקינג בטרם הגיעה הקורונה, יצרתי קבוצה מיוחדת מותאמת אליי, לשעות שבהן אני לא תשושה. יש לי אלפי עוקבים ברשתות החברתיות ואני מנהלת קהילת נשים שהקמתי בשם ‘העצמה נשית יוצרת’"

טליה קקון (צילום: מירב עוז)טליה קקון (צילום: מירב עוז)


“המניע שלי להשתלבות בשוק העבודה הוא להוכיח לעצמי שהשמיים הם הגבול. שאני מסוגלת לעצב ולגרום לאנשים לחייך. אני רואה את עצמי כשליחה של חולות כמוני, שנשארות במיטה ולא קמות עקב הכאבים הקשים. אני נלחמת על כך שיש להכיר שזוהי מחלה אוטואימונית שתוקפת את הגוף. כשיש כאבים, הגוף נכנס לסטרס. אני תמיד שומרת על חיצוניות מכובדת, אוהבת סטייל, אופנה, להיראות טוב, אבל יש גם המון רגעי משבר. צריך לדעת לתמרן”.