ערוץ 14 הוא ניסוי חשוב ומעניין במאבק על עיצוב תודעה שמתחולל בינו לבין ערוצי תקשורת המיינסטרים, טלוויזיה, רדיו ופרינט. הקמת הערוץ מוכיחה שבניגוד לשמאל, לימין יש יכולת לגייס כסף גדול, שהוא הבסיס העיקרי למאבק התקשורתי על זהותה ופרצופה של המדינה. וזה המקום לעשות את ההבחנה בין המיינסטרים התקשורתי לבין הימין והשמאל.
ערוצי המיינסטרים, להלן "המרכז", הם כאן 11, קשת 12 ורשת 13, למעט השתולים שמחדדים בהם את הפרופיל הימני. 14 הוא ערוץ ימני נטו. "ישראל היום" ו"מקור ראשון" הם עיתונות ימין מגויסת על מלא, "הארץ" שמאלני, ואילו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", בפרינט ובאתרים שלהם (כולל וואלה!) הם מרכז מיינסטרימי ללא קו שמאלני או ימני אקסקלוסיבי, עם הטיות שמאלה וימינה.
מלבד עיתון "הארץ", לשמאל אין אף ערוץ שידור, פרינט או אתר משמעותי. הטענה הימנית כי ערוצי המיינסטרים הם שמאלניים נובעת מכך שהם מדווחים עובדות ללא הטיה פטריוטית ולאומנית, ומי שאינו כמוני הוא שמאלן. טענת השמאלנות כלפי ערוצי המיינסטרים משווקת באגרסיביות, בקמפיין השחרה עקבי ומוצלח למדי. עד כדי כך מוצלח שעיתונאים בערוצי המיינסטרים יוצאים מגדרם כדי להוכיח שהם "אובייקטיביים", מתנפלים על כל שמאלן שסרח ואף מלבינים את פעולות ממשלת השינוי אל מול "חטאי" ממשלת הימין הקודמת.
באגף החדשות של כל כלי התקשורת אין מחלוקת בנושאי מזג אוויר, תאונות או רכילות. אירועי מחלוקת שנוגעים לזהות היהודית כפי שצד ימין תופס אותם, או סיקור שהוא עובדתי נטו ללא דגש לאומני־פטריוטי, הופכים בעיני תקשורת הימין (ושלוחותיה בתקשורת המיינסטרים) לשמאלנות או בוגדנות. נכון יותר: שמאלנות היא בוגדנות.
כל כלי התקשורת הימנית הם מחוץ למטריית ההשפעה והרייטינג בקרב מי שאמור לעזור להם לחצות את מחסום המנדטים ומחובר לערוצי המיינסטרים. ערוץ 14 אמור להיות התשובה למצב הזה, לאחר כישלון אביו מולידו ערוץ 20. הכתב הצבאי קובי פינקלר דיווח שם פעם כי "נפלה רקטה ביישוב ערבי. לצערנו הרב אין המוני הרוגים". הכתב פוטר מ־20, רוח היחידה נשארה ב־14. "כנראה שהערבים שכחו את הנכבה" היגג שם אחד, איתמר פליישמן, והוסיף מיד את הלקח הנובע מהמצב הזה: "הגיע הזמן להזכיר להם".
בעיקרון מדובר בערוץ מי שופכין, שמידת הזיהום שיגרום בים הגדול עדיין לא נבחנה. אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות של קשת, סבור שמדובר במתחרה רציני בהינתן העובדה שלקהל היעד שלו יש גיבוי מובהק במנדטים וכסף גדול לתפעול ושיווק (הכסף שמגייסים ערוצי השמאל לא מספיק אפילו לצורכי גיבוש פנימי), בעוד ערוצי המיינסטרים אמורים לעשות כסף כדי להרוויח, וגם להשפיע ולהתמודד עם הדרישה לפטריוטיזם לאומני. הכניעה הבולטת מול הדרישה הזו היא ההתיישרות הפבלובית עם מדיניות ממשלת הימין הקיצוני (הבלוק של ביבי) הקודמת בנושאי חוץ וביטחון.
שבועתו של ד'
אפילו בימים האלה, כאשר מדיניות האיום האיראני של בנימין נתניהו ושות' קרסה, כאשר בווינה מתנהלות שיחות על הסכם חדש, כאשר כמעט כולם מבינים שביטול ההסכם הקודם היה אסון - עדיין הממשלה ותקשורת המיינסטרים מכורות למנטרות השד האיראני המאיים להרוג אותנו, וכולם נגררים אחרי ממשלה שמזייפת תרועות מלחמה.
ראש ה־CIA וויליאם בארנס אמר לפני שבוע ("וול סטריט ג'ורנל") כי "לארה"ב אין ראיות שאיראן והמנהיג העליון שלה החליטו להשיג נשק גרעיני". זה האיש שלפניו מתייצב ראש המוסד ברנע כדי לספק לו "מודיעין חדש" על הכוונות והיכולות של איראן. לפני נסיעתו לוושינגטון הצהיר ברנע בשבועה צופית שהוא אישית והמוסד ימנעו מאיראן את הפצצה שלא נולדה. בזמנו, לפני כמה חודשים, הטור הזה עסק בהתמודדות על ראשות המוסד בין ד' - הוא ברנע שאז היה איסור על פרסום שמו - ובין א', מתחרהו. כתבתי שאני מעדיף את א' והסברתי מדוע. התגובה, כולל של מביני עניין, הייתה: למה אתה נחרץ? עכשיו אתם מבינים.
ברנע לא לבד. ערוצי המיינסטרים מעלים כפרשני אפוקליפסה את חברי שלישיית מה קשור - יעקב עמידרור, יוסי קופרווסר ועמוס ידלין - שקושרים את האיום האיראני לאיום קיומי על ישראל, מה שמחייב לדעתם, בלית ברירה, תקיפת מנע מקדימה.
הנכון הוא שיש לא מעט ניצני התפכחות ממכלול מדיניות החוץ והביטחון של נתניהו, ואפילו בחזית הסורית. ב־2015, כאשר ולדימיר פוטין תקף את צבא המורדים, היה ברור שהסתיימה ההרפתקה של סעודיה, ישראל וארה"ב בניסיון להפיל את בשאר אסד. מאז מנהלת ישראל מלחמה חסרת תוחלת באיראן, בין השאר גם בחזית הסורית והלבנונית. המכניזם של הפעילות בסוריה בסגנון נתניהו בנוי על אגדת "פוטין ידידי" ש"מתיר" לנו להפציץ בסוריה. המציאות היא שלפוטין ממש לא אכפת מי מפציץ את מי במזרח התיכון. כל הפצצה של כל צד משרתת את האינטרס הרוסי, שהוא תלות סורית.
"אני מבקש להצטרף לעמדתו של עמיתי אלון בן דוד שישראל צריכה לחתור לדיאלוג עם סוריה", כתב עמיתי אבי בניהו בעיתון זה לפני שבועיים. WELCOME TO THE CLUB. חברים, רק כדאי לפרט שהמשמעות המעשית של "דיאלוג" היא הסכם להפסקת אש בתיווך רוסי. אין צורך ליפול לזרועותיו של אחד מגדולי טובחי בני עמם. הפסקת אש בין אויבים אמורה להיות צעד ראשון בדרך לרגיעה.
על פי ה"וושינגטון פוסט" ישראל תקפה בסוריה מתקני נשק כימי, סארין, וכי המקורות שלהם סבורים שמדובר ב"ניסיון החייאה" של ייצור גז עצבים כנשק אסטרטגי נגד ישראל, תוך אזכור עברו של אסד כמפציץ כימי עם קבלות. תקיפה שחיסלה מאגר גז עצבים הוא עניין חיובי וחיוני (מה היה שם וכמה בדיוק עדיין מחייב בירור). מכאן ואילך מינוף נבון של התקיפות הללו עשוי לסייע לכל הצדדים לחשוב באורח קצת יותר חיובי על היתרונות בהפסקת אש. ואם כבר סוריה ורוסיה בתמונה, אזי למה לא לעשות צעד נוסף בדרך להתפכחות ולנהל "דיאלוג" להפסקת אש גם מול חסן נסראללה בתיווך צרפתי? אם תבדקו היטב בציציות של עמנואל מקרון, תמצאו שם משהו בסגנון. הסורים והלבנונים אמורים להסכים בגלל הנזקים, מצבם הכלכלי והכבוד. הישראלים בגלל חוסר התוחלת של מניעת התחמשות בסוריה ובלבנון, הרי מה שיהרוג אותנו הוא לא מה שהצלחנו להשמיד אלא מה שלא הצלחנו.
חידוש הסכם הגרעין עם איראן אמור להיות מטרת־העל של מדיניות החוץ והביטחון. זוכרים את החייל היפני שנתקע באי בודד אחרי מלחמת העולם השנייה? משחתת אמריקאית גילתה אותו כעבור שנים והוא נופף כנגדה בחרב חלודה כדי להגן על כבוד הקיסר. אז שערוץ 14 ושות' יגנו על הקיסר שלהם ועל מדיניותו. אין סיבה שערוצי המיינסטרים יחברו אליהם.