אני מניח שגם ח"כ עמיחי שיקלי וגם ח"כ עידית סילמן חשים אי־נוחות בימים אלה מחמת הכרזתה וביטול הכרזתה של חברת הכנסת ג'ידא רינאוי־זועבי על הפרישה מסיעת מרצ. היא פשוט גנבה להם את ההצגה. בעוד הם, עקב פרישתם מסיעתם, היו במוקד זירת ההתעניינות הלאומית, וזרקורי המדיה הופנו אליהם, לפתע הופיעה גיבורת פוליטיקה נוספת, וכל זרקורי המדיה מיהרו לשכוח אותם ולהפנות אליה את אלומות האור.

חברת כנסת או חבר כנסת השייכים לסיעה לא נבחרו מחמת זה שהציבור הצביע עבורם. הם נבחרו מתוקף היותם חלק מקבוצה שמפלגתם הציגה. אם הם מחליטים לאחר כינון הכנסת שהם פורשים מסיעתם, הם מועלים באמון שניתן בהם מהמפלגה. אנו כבר מכירים היטב את ההנמקות האידיאולוגיות והעקרוניות שלפיהן הם מסבירים לנו מדוע הם עושים זאת; ואנו גם יודעים שהכוחות הפוליטיים המחוזקים כתוצאה מכך ישבחו אותם על מעשה הפרישה; אבל קודם שהם מקבלים את ההחלטה לפרוש מהסיעה, הם גם חושבים היטב כיצד זה יקדם את עתידם הפוליטי.

על פי שיטתנו הפוליטית, המנדט שקיבל חבר כנסת אינו המנדט האישי שלו. זהו מנדט השייך למפלגתו, ואם אין הוא רוצה להמשיך ולהיות חלק מהסיעה המייצגת את מפלגתו, נכון והוגן הוא שיחזיר מנדט זה למפלגתו. את נימוקיו האישיים, תורתו והשקפת עולמו הוא יוכל להציג בסיבוב הבחירות הבא. לא נוכל להסכים שיתקיים במערכת הפוליטית מצב שבו מי שקיבל נכס מן המפלגה ונכלל ברשימת המועמדים שלה, יהיה זה שיפעל נגדה ויפגע בה. יש הסכם של יחסי אמון בין המועמד לבין מפלגתו, אפילו אם אין זה הסכם כתוב.

כבר צוין מספיק פעמים שהבעיה המרכזית שלנו בשיטה הפוליטית היא חוסר היכולת להקים ממשלה יציבה. זו לא תופעה חדשה. זוהי תופעה אשר לעתים נרגעת ולעתים מחמירה. אבל עובדה היא שבעיית היסוד של השיטה הפוליטית בישראל על פני עשרות שנים ממשיכה להיות היעדר יציבותה של ממשלה מתפקדת.

מאחר שאין כיום כוח פוליטי בכנסת ישראל או בממשלה המוכן להתמודד עם בעיית היסוד, שהיא שיטת הבחירות היחסית הכלל־ארצית, אין מנוס מכך שננהג אחרת כלפי חברות או חברי כנסת יחידים, שיהיו שייכים לשמאל, למרכז או לימין, המערערים את יציבות הממשלה לאחר יום הבחירות כשהם גורמים לשינוי המבנה הקואליציוני שאישרה כנסת ישראל. אסור שנעניק לחברת כנסת בודדה או חבר כנסת בודד כוח כה רב.

אסור לנו להמשיך ולתת לחברי כנסת כוח לפורר את הקואליציה על שום שהם מועלים באמון שנתנה בהם מפלגתם. אחת התופעות המעידות לאיזו רמה של גיחוך אנו מידרדרים היא העובדה שכאשר הם מחליטים לפרוש מהסיעה, צצים אצלנו לא מעט מביעי דעה הסבורים שהאשם לא נופל עליהם חלילה, אלא על ראשי סיעתם שלא התחשבו מספיק ברגישותם האישית או שלא פינקו אותם או ריצו אותם ככל הנחוץ.

אם אכן זוהי בעיית האמת, שתיקונה נחוץ כדי להדק את הסיעות, הבה נפתח בכנסת סיעות של פוליטיקאים שבהן כל העת ראשי הסיעות יעסקו בטיפוחם של חברי הסיעה כאילו היו ילדים רכים בחוג המשפחה, ולא פוליטיקאים האמורים לתפקד במרחב הכנסת הגועש ובוועדותיה על פי הכללים המקובלים, ולתרום את יכולתם האישית לקידום האינטרס הציבורי.

לנוכח המצב הפרדוקסלי שאליו מידרדרת הפוליטיקה הישראלית, נראה שלא יהיה מנוס מלשנות את החוק בכל הקשור לפרישת חברי כנסת מסיעתם על מנת שיהיה לנו, ציבור הבוחרים, סיכוי להמשיך בשגרת החיים בצלן של ממשלות יציבות. על פי הגישה היום, חבר כנסת יכול לפרוש מסיעתו ולהמשיך לכהן כחבר כנסת.

הסנקציה היא שהוא לא יזכה באותן הטבות אשר בדרך כלל למענן חוצים את הקווים ועוברים מסיעה אחת לסיעה הנגדית. המציאות מחייבת אותנו לשנות מצב משפטי זה. על הכנסת להעביר במהרה חוק הקובע כי אם פרש חבר הכנסת מסיעתו, לאחר שהוגשו סופית רשימות המועמדים לכנסת, ופעל או הצביע במליאת הכנסת או בוועדותיה בניגוד להחלטות סיעתו, תופסק כהונתו כחבר הכנסת, והמנדט יוחזר למפלגתו. כך לפחות נוכל לייצר קואליציה עם יציבות יחסית לאחר כינון הכנסת ולמנוע בחירות נוספות.