בשעות שבהן מתפרסמות השורות הללו, עושה דרכו נשיא ארה"ב לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה במזרח ירושלים. משם ימשיך לפגישה עם אבו מאזן בבית לחם. עבור הציבור האמריקאי, המיקום חשוב מן הדברים שייאמרו בחדר. 45 דקות בלבד הקצה צוותו לפגישה, ובצמרת הרשות הבינו היטב את המסר. האורח אומנם נותן כבוד, אבל מבקש לצאת ידי חובתו.
לא הרשות ולא ישראל הן מטרת ביקורו של ביידן באזור. המותג "פלסטין" של 2022 הוא מניה בירידה, שכבר אינה קוסמת לכל מי שבעבר חפץ ביקרה. אף לא לאלה שסחרו בה שנים ארוכות. סעודיה מטרידה את ביידן הרבה יותר. ריאד של היום, בניגוד לשנים עברו, היא דליקה שיש לכבותה בטרם תתפתח לנזק ממשי לאינטרסים החיוניים של ארצות הברית. ברשימת האינטרסים הללו, הסכם שלום ישראלי־סעודי איננו בראש סדר העדיפויות של ביידן, גם לא של הסעודים.
לא משום שאינו מהווה הישג, אלא כי יש דברים בוערים ממנו. להשיב את היחסים הטובים לקדמותם, למשל, ולרסן את עליית מחירי הנפט. ביידן מגיע לשם בתום שנה קשה מאוד ביחסיו עם הארמון הסעודי (ושכניהם באיחוד האמירויות). אפשר להבינם: בתדהמה רבה, ולאורך יותר משנה, הם צפו בו מקיים שיחות נמרצות עם איראן להסדרת נושא הגרעין.
אחר כך, בפרוץ המלחמה ברוסיה, הוסיף וקירב אליו את שנואת נפשם קטאר. מאז ומתמיד החזיק הארמון הסעודי קלף מנצח אף שמיעט להשתמש בו. הערבים קוראים לזה "נשק הנפט". ככל שהפחית מכמויות הייצור כך האמיר מחיר החבית בשוק העולמי. סעודיה היא אחת משלוש היצרניות הגדולות בעולם (לצד רוסיה וארה"ב). משום כך, לא רק שהיא מחזיקה את אלוהים בזקנו הודות לשליטתה במקומות הקדושים לאסלאם, ידה גם אוחזת בברז הנפט העולמי.
אם תגביר את הפקת החביות עשויים המחירים לרדת והעצבנות להירגע. ביידן הולך, אם כן, לשתי משימות לאומיות. להתפייס עם בית סעוד לאחר הקרע שנולד בעקבות ההתקרבות לטהרן ולדוחא, ולשכנעם להירתם לייצוב מחירי הנפט. נוסף על כך, הוא ומארחיו ישאפו להדק סעיפים פתוחים בכמה עסקאות נשק המצויות על השולחן.
אומנם מדובר בנשיא מיומן, פוליטיקאי ותיק שמבין היטב ביחסי חוץ, אבל לבני השבטים במפרץ חוקים משלהם. החוק הראשון אומר: באוהל שלי יש רק בעל בית אחד. הנכבד באורחים לא יהיה בן בית ולא יקבע כללים. ואם נהג בחוסר קולגיאליות, יש להעמידו על מקומו. הייתי שמח להיות זבוב על הקיר כאשר בחדר ידברו על איראן וקטאר.
חזרה לערוץ הפלסטיני
אל תוך הפוליטיקה העצבנית הזו נכנסת ישראל. בת תפנוקים נערצת, חכמה ושובת עיני כל רואיה, אבל עוד מינקותה, נושאת בקרבה תסביך: היא זקוקה נואשות להכרה ולחיבוק. עיתונאים זרים שעקבו אחר הדיון התקשורתי שהתנהל כאן בשבועות האחרונים, היו עשויים להבין בטעות כי השלום עם סעודיה מעבר לפינה. ביידן ינחת כאן, יקבל מאיתנו את ברכת הדרך, ייצא לשם ויכריז על סעודיה כעל המצטרפת החדשה להסכמי אברהם. אבל לפעמים החיים, מה לעשות, הורסים את המציאות. ובחיים עצמם, לרגע אחד לא חשבו האמריקאים והסעודים להביא הסכם שלום חדש בביקור הזה.
המשטר הסעודי איננו זקוק לשלום רשמי ומוכרז עם ישראל. כל מה שנדרש לו מאיתנו, הוא מקבל מתחת לשולחן. בעיקר שיתוף פעולה לסוגיו בענייני ביטחון, ברכישה של מערכות שונות, ובחילופי מידע מודיעיני. את הפירות קוצרת ישראל היטב בשדה הביטחוני. כאשר האויב שוכן שם, הרחק מאיתנו, וישראל יכולה להיאבק בו מול חצרו ממש, יתרונה עליו רב. כך עשו האיראנים. הם בנו את חיזבאללה ומסתייעים בו כזרועם הארוכה - לפתחה של ישראל.
נוסף על כך, לסעודים יש מעמד מדיני מחייב. הם מנסחי הצעת השלום הערבית, שכונתה בראשיתה "היוזמה הסעודית". ההצעה ההיא קבעה כי ישראל תזכה לשלום מלא עם שכנותיה אם תבצע נסיגה מלאה מכל השטחים הערביים שכבשה. היא אושרה רשמית על ידי מדינות ערב כולן בכינוס הליגה הערבית ב־2002. לא הייתה זו הצהרה על הקרח. בעצם אישורה של ההצעה הזו, ריסקו הערבים את שלושת הלאווים של פסגת חרטום מ־1967: לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן ולא לשלום עמה. מאז רוסקו עקרונות חרטום שוב ושוב.
אם תלך ריאד על שלום עם ישראל בימים אלה, בלי נסיגה מהשטחים, היא תבייש את עצמה. אילו פנים יהיו לה, אחרי ששכנעה את מדינות ערב כולן לנטוש את הרעיון שאותו קידמה, ואת הסולידריות הערבית עם הפלסטינים ועם אל־אקצא. הרי אף צורך חיוני לא יניב הסכם כזה. את הצרכים החיוניים, כאמור, היא מקבלת ממילא.
לאחיותיה, בחריין ואיחוד האמירויות, אין מעמד דתי ומדיני נכבד כמו שלה. לא הן יזמו את הצעת השלום הערבית. על כן הן היו משוחררות לעשות שלום עם ישראל. לסעודיה יש מעמד עליון, והמעמד מחייב. מצד שני, היא רוצה התקרבות לירושלים. לכן היא מצאה את דרך הביניים: לחמם לאט ובאופן מדוד, ובכל פעם לפתוח חרך נוסף בחלון.
משום כך היא העניקה גיבוי מלא לשתי שכנותיה ברצותן להתקרב לישראל, ובעצמה החלה לפתוח בסדרה של מחוות קטנות. הצהרות תמיכה מדינית בנו, טיסות להודו המורשות לחלוף במרחב האווירי שלה והיתר לעיתונאים ישראלים לבקר שם בגלוי. חלק מכך נועד להראות רצון טוב לנשיא ביידן, והשאר לשגר מסר לישראל כי העת אינה בשלה ליחסים מלאים, אבל רצון טוב בהחלט יש.
ביום שבו תרצה סעודיה להפשיר את הקרח עם ישראל, היא תצטרך לקדם את הערוץ הפלסטיני. הפלסטינים, אחרי שלא הרוויחו דבר מן הסובייטים, הושלכו לתעלה בידי סאדאת, נוכחו כי הקלצ'ניקוב ומטעני המסמרים הם חרב פיפיות, והתאכזבו מן האמריקאים – יגלו בשנים הקרובות את החיבוק הסעודי.
הפרה בעצמה תרצה להניק, כי בכך יגבר הסיכוי שההתקרבות לישראל תתנחל בלבבותיהם של הערבים. אפשר כבר לסמן את המועד שבו עשוי התהליך לצאת לדרך. לכתו של המלך סלמאן בן עבד אלעזיז. סלמאן הוא קשיש וחלוש, ובנו מוחמד מנהל את רוב ענייני הממלכה. בשבע שנותיו כיורש העצר פעל הבן לחסל מתנגדים - במשפחה, בגופי הביטחון ובקרב האליטה הדתית, ועל כן דרכו פתוחה לרשת את אביו. אם לא תקרה תקלה בדרכו תהיה זו הפעם הראשונה שבה נכדו של מייסד הממלכה, אבן סעוד, ימונה למלך. עד היום, כולם היו בניו.
אף אם הדבר אינו מורגש עדיין, השנים הללו הן שנות חילופי משמרות. המלך בערוב ימיו (בדצמבר ימלאו לו 86), כמו גם אבו מאזן, שכבר חגג 87 שנים. מתישהו בעתיד הנראה לעין יירש אותו סלמאן בנו. התקרבות לישראל היא חלק מחזונו הגלוי. היא נועדה לחזק את מעמדה הבינלאומי של ארצו וביכולתה אף להכאיב מעט לאיראנים. אם יגייס את העניין הפלסטיני כדי להקל על המהלך תמצא ישראל את עצמה מתמודדת עם מקל וגזר: מצד אחד, חיבוק נכסף מממלכת סעודיה, ומצד שני, בחינה מחדש של יחסיה עם הפלסטינים.