חיזבאללה לא יכולים יותר להצהיר שלעולם לא יישאו וייתנו עם הכובש הציוני, כי זה עתה נשאו ונתנו איתו. סיבה שנייה: הסכם שמתמקד באינטרסים הכלכליים של שני הצדדים יקדם יציבות. הרטוריקה המלחמתית של חיזבאללה בסופו של דבר תתאייד. לטווח הארוך, הנרטיב של ההתנגדות יאבד את הרלוונטיות שלו. הרי חיזבאללה עצמו העדיף את היתרונות הכלכליים על ההתנגדות.
איך זה נראה מהכיוון של לפיד? במקור, הוא היה מעדיף לאשר את ההסכם אחרי הבחירות. אפילו בכנסת. הכנסת הבאה, הוא אומר בשיחות סגורות, עדיפה על הנוכחית. יש בכנסת הנוכחית חברי כנסת שרוצים רק לנקום. כרבע עד שליש מהח"כים המכהנים לא יחזרו לכנסת. הם לא יישאו באחריות. חוץ מזה שהנסיבות לחצו. היו כאן, אמר לפיד השבוע למי שאמר, צירוף מקרים והתכנסות נדירה של נסיבות שלא אפשרו לישראל לגרור זמן: נשיא לבנון מישל עאון מסיים תפקיד בסוף החודש. ב־1 בנובמבר אין ממשלה בלבנון. הצירוף של נשיא נוצרי, ראש ממשלה סוני וראש פרלמנט שיעי שמוכנים לחתום על הסכם עם ישראל הוא נדיר, חד־פעמי וכנראה בלתי חוזר.
לפיד אומר שמי שמאמין במשהו ולא הולך עליו, לא ראוי לתפקידו. אם היה מהסס, מגמגם או ממצמץ ולא מנצל את ההזדמנות שנקרתה בפני ישראל, היה מועל בתפקידו. הוא מודע לזה שהוא מאתגר את ראשי סיעות הקואליציה, אולי גם חלק מתומכיו, אבל הוא חדור תחושת שליחות. לא, הוא אומר, זה לא קמפיין. זו מנהיגות.
ומה עם הקמפיין? יהיה בסדר, הוא משוכנע. המערך שלו מתוקתק, הוא קובע סדר יום, הוא מנהל קמפיין ראש ממשלה והוא אופטימי. הסקרים תקועים? הוא מתעלם מהסקרים. מה שיקבע, אומר לפיד, זה יום הבחירות. ואת זה אנחנו יודעים לעשות. מה יהיה עם הערבים? ככל שנתקרב למועד הבחירות, כך יתקרב לפיד לציבור הערבי. הוא מתכוון, כנראה, לפנות אליהם. אם נתניהו עושה את זה, אין סיבה שהוא לא יעשה את זה, בתקווה כמוסה שלפחות לו, הם גם יאמינו.
התרעות פיקוד העורף