המציאות היא דבר חמקמק, מתעתע. מי שמנווט חברה, מדינה, מפעל, תנועה, מוכרח לשמור איתה על קשר עין. אבל לעתים קרובות זה לא עניין פשוט. מי משקף את המציאות לבנימין נתניהו? יש סוכנויות מודיעין, יש עיתונות, יש יועצים, סוקרים. אבל נתניהו בוחר למה להקשיב. לאיזו סוכנות להאמין יותר, איזה סוקר להעדיף, איזה יועץ לקרב. לנתניהו יש אינטרסים, ליועצים יש אינטרסים, שהם לא תמיד חופפים. המידע שזורם אליו מסונן באלף דרכים.
ח"כים מהקואליציה והאופוזיציה ביוזמה משותפת לפשרה: "זמן לערבות הדדית"
יוצאי יחידה מובחרת תוקפים את הרפורמה המשפטית: "פגיעה קשה בדמוקרטיה"
האם התרשם מסקר כאן חדשות, שעל פיו רק 31% מאזרחי ישראל תומכים במהלכי חקיקת הרפורמה המשפטית? האם נבהל מסקר "מעריב", שהצניח את הליכוד ל־26 מנדטים? האם שמע על מנכ"ל החברה הישראלית שכבר החל בהליכים מעשיים להעביר אותה ואת עובדיה למדינה באירופה? האם נחשף למצוקות המבעבעות של אנשי מילואים ביחידות חשובות, שחלקם כבר ויתרו על יומיים־שלושה של שירות בשבועות הקרובים, וגם אם לא הסבירו למה, המפקדים יודעים מדוע?
לא קל להתמודד עם מידע כזה. אולי המידע הגיע לנתניהו ואולי לא. ואם הגיע, אולי נתניהו מעריך שהוא מידע חשוב ואולי לא. ואם הוא מעריך שהוא חשוב (או לא), אולי הוא צודק ואולי הוא טועה. ראש ממשלה צריך לעסוק כל הזמן בהערכת סיכונים. הוא פועל בתנאים של אי־ודאות מול אתגרים מורכבים.
יש רפורמה משפטית. היא חשובה לו מכל מיני סיבות – עקרוניות, אישיות ופוליטיות. יש סערה ציבורית, שכוללת לא מעט רטוריקה מגוחכת (נשים בלבוש "סיפורה של שפחה"), הרבה התלהמות מיותרת (רם בן ברק וקשקושי גרמניה הנאצית), וגם התגייסות מרשימה, מרגשת, של קהל גדול שוויתר על אדישותו המסורתית ויוצא לרחובות.
ראש הממשלה צריך להחליט מה מזה הוא רעש – ומה מזה הוא איתות. מה קצף על פני המים, ומה מים. הוא צריך להחליט ברגע הנכון מה גרוע יותר, כי אופציות טובות אין לו: לקחת סיכון ולדבוק במהלך שבו החלה הקואליציה שלו או לקחת סיכון ולשנות כיוון.
החלטותיו של נתניהו תלויות במידה רבה בשאלה מי משקף לו את המציאות. כך גם החלטות של חבריו לממשלה. או לפחות אלה מהם שניתן לזהות אצלם יכולת מינימלית להתחבר למציאות. האם לשמחה רוטמן יש מכרים בקהילת יזמי ההייטק שמספרים לו מה קורה אצלם? האם ליריב לוין יש מכרים בקהילה העסקית המעדכנים אותו על המהלכים שלהם ושל חבריהם? כבר עכשיו, ישראלים רבים לא נלהבים מהרפורמה שלהם.
אבל מה יאמרו אם יתברר שהבחירה היא בין ויתור על רפורמה ושמירה על רמת החיים הנוכחית, לבין העברת רפורמה וירידה של 3% ברמת החיים? ומה על ירידה של 5% ברמת החיים? ומה על 7%? קשה מאוד לאמוד כמה תעלה לישראל הרפורמה. אולי לא תעלה – אולי, כמו שכמה מיוזמיה חושבים, לטווח ארוך היא דווקא תעלה את רמת החיים.
קיום ואבדון
מחשבות על טווח ארוך הן מסובכות. נניח שיש סיבה לחשוב שהרפורמה תייעל ותשפר את היכולת של ישראל לאפשר יזמות. מצד שני, נניח שבגלל העברת הרפורמה יעזבו את ישראל אלף יזמים. האם בעוד כמה שנים היזמים יחזרו, כי יבינו שהעזיבה הייתה מיותרת? האם היזמים לא יחזרו, אבל במקומם יבואו אחרים, רבים יותר ומוצלחים יותר, בגלל הנסיבות המשופרות? מה יהיה מאזן הרווח וההפסד של ישראל בֽ־5 השנים הקרובות, בֹ־10, ב־20? אין דרך לדעת, ובכל זאת, מקבלי ההחלטות נדרשים להעריך את הסיכון ואת הסיכוי. הם נדרשים להחליט אם מעשיהם יביאו תועלת או נזק.
יותר מזה: הם נדרשים להחליט מה מוגדר כתועלת ומה כנזק. הם יכולים להחליט – וזו רק דוגמה, אבל לא בהכרח מופרכת – שיזמים שעוזבים את ישראל יחסית בקלות ובמהירות לא שווים את הטרחה. אם לא יעזבו עכשיו, ימצאו תירוץ אחר. בפעם הבאה שתהיה קואליציית ימין. או בפעם הבאה שיועבר חוק שמטרתו לרצות את החרדים. או בפעם הבאה שישראל תיאלץ לצאת למבצע בעזה.
כך שעזיבתם כרגע היא לא נזק אמיתי. היא פשוט נזק קצת מוקדם, לעומת אפשרות של אותו נזק, קצת מאוחר. אם אלה לא ישראלים שיש טעם להתאמץ כדי להשאיר כאן, בטח שאין טעם לוותר עבורם על המהפכה המשפטית, או, להבדיל, על המשך בניית מאחזים, או, להבדיל, על המשך הקצאות נדיבות לחרדים.
יש מי שהגדרה מהסוג הזה של תועלת ושל נזק תיראה להם בלתי נסבלת, אבל היא לא בלתי נסבלת. מנהיגות קובעת למדינה סדרי עדיפויות אסטרטגיים. מותר למנהיגים להחליט שטוב למדינה לשלם במחיר כלכלי וחברתי כדי להשיג מטרה מדינית או צבאית. מותר למנהיגים להחליט שיותר חשוב בעיניהם שלישראל יהיה צביון יהודי מובהק, שמתבטא באיסור על חמץ בבתי חולים, מאשר שבישראל יישארו אזרחים שמתעקשים לאכול דווקא חמץ, דווקא בפסח, דווקא בבית החולים.
הנהגת הונגריה בחרה לחזק את הגרסה שלה ללאומיות הונגרית גם במחיר עזיבתם של מיליון אזרחים. הנהגת רוסיה בחרה לנסות לכבוש את אוקראינה, גם במחיר של סנקציות כלכליות כבדות. תאמרו – איזה מין החלטות אלה? נציע עוד דוגמאות: בריטניה (בגיבוי משאל עם) בחרה במהלך של "ברקזיט", כדי לשמר את האנגליות הנבדלת מהאירופיות, וממשיכה לשלם על כך מחיר. דרום אפריקה בחרה בשוויון זכויות אזרחי, ואיבדה חלק ניכר מאוכלוסייתה הלבנה היצרנית.
על כל אחת מהבחירות האלה אפשר להציע חוות דעת שנוגעת להיבטים שונים. יש היבטים מוסריים (מלחמה נגד חפים מפשע, ביטול האפרטהייד); יש היבטים כלכליים (סנקציות, נטישה); יש היבטים של זהות לאומית וחזון לאומי (קייב היא ערש האומה הרוסית); יש היבטים הקשורים לאופי המשטר (חופש עיתונות, זכויות מיעוטים).
גם ההחלטות שישראל תקבל בחודשים הקרובים אינן שטוחות, אלא מרובות רבדים. הן נוגעות לחזון המדינה, ליכולת לחיות יחדיו, לאופי המשטר, לרמת החיים. יש להן היבטים ביטחוניים (רמת הטרור), מדיניים (היחסים עם אמריקה), מוסריים (פורעי חווארה יוכיחו).
ישראל יכולה להתקיים כמדינת איתמר בן גביר, היא יכולה להתקיים כמדינת חילי טרופר, היא יכולה להתקיים כמדינת איימן עודה. או שלא. כלומר – יכול להיות שיתברר שאינה יכולה להתקיים כאחת מהאפשרויות האלה. אבל צריך להודות בצניעות שקשה לדעת מראש איזו אפשרות מובילה אותה לקיום ואיזו לאבדון.
מה שאפשר לדעת מראש זה איזו אפשרות מובילה אותה לאיזה נתיב של חזון. בהנחה שתשרוד, אפשר לדמיין, בערך, את ישראל ברוח רוטמן, ואפשר לדמיין, בערך, את ישראל ברוח טרופר, ואפשר לדמיין, בערך, את ישראל ברוח עודה. כך ששוב, נדרשת בחירה שמחייבת להביא בחשבון שני מרכיבים: באיזו מדינה אתם רוצים לחיות, זה מרכיב אחד. ולאיזו מהמדינות יש סיכוי טוב יותר לשרוד, זה המרכיב השני.
אם אתם רוצים לחיות במדינת טרופר, אבל סבורים שהיא לא תחזיק מעמד, אולי תיאלצו לקבל, בלית ברירה, את האפשרות של מדינת עודה. אם אתם חושבים שרק מדינת טרופר תחזיק מעמד, אבל מאוד רוצים לחיות במדינת רוטמן, אולי תסכימו בחירוק שיניים לחיות במדינה שהיא לא בדיוק מה שרציתם.
צודקים ולא חכמים
החוק עבר "בהתנגדות של חברת כנסת אחת". כך כתוב בספרו של חיים רמון, "נגד הרוח". בוויקיפדיה כתוב שלחוק לא התנגד אף אחד. אפס מתנגדים. מי צודק? לרמון נדמה שענת מאור ממרצ הצביעה נגד. החלטתי שזה לא מצדיק תחקיר מעמיק, משום שכך או כך, חוק ביטוח בריאות ממלכתי עבר ברוב גדול. רוב גדול מאוד. רוב גדול במיוחד אם חושבים על כל מי שהתנגדו לו, ומנעו את העברתו במשך שנים ארוכות.
רמון היה שר הבריאות, אבל כדי להגשים את חלומו להעביר חוק ביטוח בריאות ממלכתי הוא נאלץ להתפטר מהממשלה, לרוץ לראשות ההסתדרות, לנצח במרוץ – ואז לאפשר את העברת החוק, שההסתדרות הייתה בלם מרכזי שמנע אותו. הכוכבים הסתדרו בדיוק במקום הנכון. בייגה שוחט היה אז שר האוצר. הוא תמך בחוק, אף על פי שחלק ניכר מבכירי האוצר התנגדו לו. לימים, בכירי האוצר גם שינו כמה מסעיפיו.
"ביבי ושאר חברי מסיבת התה", כמו שרמון מכנה אותם בספר, "חיככו את ידיהם בהנאה כאשר סוף־סוף יכלו לממש את הבטחתם לקצץ בחוק". לא בטוח שזה תיאור לגמרי הוגן. נתניהו אכן היה ראש ממשלה ב־1997, כאשר בוטל "המס המקביל" שחייב את המעסיקים להשתתף במימון הביטוח של עובדיהם. אבל שר האוצר היה דן מרידור. האם גם הוא ראוי לתואר חבר במסיבת התה? רמון סבור שבמובן מסוים התשובה היא כן.
רמון כותב בנימה של כעס על שינויים בחוק שחלו במהלך השנים, אבל מבין היטב שחולל "שינויים דרמטיים" במערכת הבריאות. הוא חוקק חוק נחוץ. הוא חוקק חוק חשוב. הייתה מחלוקת, והוא התגבר עליה. הייתה התנגדות, והוא שכנע את המתנגדים. רוצים לדבר על מהפכה? זאת הייתה מהפכה, אחת מהגדולות בתולדות מדיניות הפנים, החברה והכלכלה בישראל. ולא היו הפגנות ברחובות, ולא הייתה תחושת סוף העולם, ולא היה מי שאיים להוציא את כספו, או לעזוב את הארץ, או לפרוץ במרי אזרחי.
החוק של רמון התבשל שנים ארוכות, עוד לפני שהגיע לכהונה. היו ניסיונות קודמים, הייתה ועדת השופטת שושנה נתניהו, הייתה בשלות ציבורית ופוליטית. הייתה הזדמנות שמישהו ידע לנצל במיומנות גדולה. נכון, ההסתדרות ניסתה לבלום את החוק. נכון, היה מאבק קשה. כל הישג פוליטי כרוך במאבק קשה. אבל בסוף הייתה הכרעה שהכנסת קיבלה ברוב גדול, וכמעט בלי הסתייגות.
רמון תומך גם ברפורמה משפטית, אבל כנראה מזהה שהרפורמה של היום לא דומה לרפורמה של אתמול. כשר משפטים, רצה בעצמו לשנות, ונתקל בקיר. אחר כך נתבע, נשפט והורשע. פרשה מוכרת, שהותירה צלקת. אם יריב לוין ושמחה רוטמן היו נוהגים בקצת יותר סבלנות, רמון היה יכול להיות פרטנר שלהם. האמון שלו במערכת המשפט לא גבוה בהרבה, אם בכלל, מהאמון שלהם. ובכל זאת, כאשר התראיין לעיתון "מקור ראשון", שאל "מה הם ממהרים?", ולא משום ששינה את דעתו בעניין הצורך בריסון מערכת המשפט. האם צריך רפורמה? רמון בטוח שכן. אבל, כך אמר, "התחושה היא שעושים מתקפה כוללת על אורח החיים של חצי עם… הם לא יודעים לעבוד, וגם כשהם צודקים הם לא חכמים".
מהפכה בהסכמה
נזכרתי ברפורמה המוצלחת של רמון בגלל הקרב המשפטי, ובגלל השאלון שאנחנו מבקשים למלא באתר המדד – שאלון שמבקש לדרג 25 החלטות של מנהיגי ישראל ב־75 שנים. את התוצאות המלאות נפרסם קרוב יותר ליום העצמאות, כשיהיה באמת 75, אבל כמה מאות שאלונים כבר הצטברו, והסקרנות גוברת, אז הצצנו בתוצאות החלקיות, בדקנו את הדופק, לראות מה הישראלים חושבים.
בין השאר, סיכמנו את נתוני השאלה על חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אם אתם עוקבים אחרי מה שקורה במדינות אחרות בעולם, אתם בטח יודעים שבאמריקה ביטוח בריאות הוא אחד מהנושאים הכי שנויים במחלוקת בין הגוש הדמוקרטי לבין הגוש הרפובליקני.
הרבה מאוד אמריקאים, שישראלים דווקא נוטים להזדהות איתם, כי הם השמרנים, הנִצים, התומכים בממשלות ימין ישראליות, סבורים שביטוח בריאות ממלכתי הוא סוג של סוציאליזם. אגב, רמון מעיד בספרו שנתניהו פעם שאל אותו על החוק: "מה זה הסוציאליזם הזה שחוקקת לנו?".
אבל העימות האמריקאי לא ניכר בזירה הישראלית. אף מפלגה לא הציעה לבטל את חוק ביטוח בריאות ממלכתי. מפלגת הציונות הדתית, שכמה מראשיה משתעשעים ברעיונות כלכליים רדיקליים, כתבה במצעה על "הצורך החיוני במערכת בריאות ציבורית חזקה ומתפקדת".
נתניהו לא העלה על דל שפתיו הצעה להחזיר את הגלגל לאחור. מי שרוצה את ישראל בלי החוק של רמון יצטרך להצביע למשה פייגלין, אם ירוץ אי־פעם שוב במסגרת מפלגת זהות. לא רק שהרפורמה של רמון עברה בלי מתנגדים. היא גם נותרה בלי מתנגדים. לא בכנסת – לא בציבור.
שימו לב למה שמלמדים הנתונים משאלון 25 ההחלטות. ורק כדי שיהיה ברור: אלה נתוני ביניים, להתרשמות בלבד, לא סופיים ולא משוקללים באופן מלא. מצד שני, הנתונים כל כך מובהקים, עד שגם אם ישתנו בלא מעט הם עדיין יישארו די דומים למה שהם עכשיו: הודאה חד־משמעית שהציבור הישראלי מרוצה. ההחלטה לחוקק ביטוח בריאות ממלכתי הייתה החלטה "מצוינת", או במקרה הפחות טוב, החלטה "טובה". שיעור המתנגדים לקביעה הזאת דומה למדי למספר המתנגדים לחוק עצמו (כאמור, אפס או אחת, ענת מאור).
כך נראית החלטה שהיא גם "מהפכה" וגם "בהסכמה". כך נראית המהפכה שגם לוין ורוטמן יכולים להעביר, אם יתאזרו בקצת יותר סבלנות, אם יסכימו להתפשר, אם יוותרו על הרטוריקה הפוגענית, אם יביאו בחשבון שמוטב רפורמה משמעותית בתמיכה רחבה מאשר רפורמה מוחלטת בסערה חברתית.
נדמה לי, אבל לא שאלתי, שיוכלו לגייס את רמון לרפורמה כזאת. וגם נשיא המדינה כבר הסכים לרפורמה כזאת. ויש לו צוות שאפשר להסכים איתו. ובני גנץ רוצה לדבר. ויאיר לפיד כרגע לא נראה מעוניין, אבל רפורמה שתתאפס אולי עוד יכולה לשנות את דעתו. למה לא? למה לא להעביר רפורמה בתמיכה של 70 ח"כים ואפס מתנגדים – או אחת – או אפילו 10 או 20? למה לא לנסות מהפכה בהסכמה?
הביטו בגרף ושאלו את עצמכם: האם בעוד 30 שנה יש סיכוי שכך יאמרו הישראלים על ההחלטה להעביר את הרפורמה המשפטית? אם אתם – יוזמי ותומכי הרפורמה – מבינים שאין סיכוי כזה, אולי כדאי לחשב מסלול מחדש ולנסות לחתור לכיוון הזה. כי זו לא בושה שכמעט כולם אומרים שקיבלת החלטה מצוינת. כי זו לא בושה שכמעט כולם אומרים, אחרי 30 שנה, שעשית מהפכה הכרחית. כי זו לא בושה שגם אחרי 30 שנה אף אחד לא מעלה על דעתו לבטל את הרפורמה שלך. בהחלט לא בושה.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, בסקרי כאן חדשות וחדשות 13, ובספר "נגד הרוח" של חיים רמון (גילוי נאות: היה לי תפקיד משני בעריכת הספר).