1. ממשלה או מדינה
נאומו של ראש הממשלה אתמול היה מבולבל, רווי שקרים גסים, מגומגם ולחוץ. נאום שלא היה בו כלום, למעט ניסיון מכמיר לב להרדים את המחאה ולטשטש את ליבת ההפיכה המשטרית שמתוכננת לעבור בקריאה שלישית בשבוע הבא בכנסת: הוועדה למינוי שופטים. קרב אדירים על נפשה של המדינה התחולל כאן בימים ובשבועות האחרונים. קרב בין ההיגיון לטירוף, בין הטרלול לאחריות, בין הקיצוניות למתינות. הקרב הזה התחולל בשתי חזיתות: הראשונה, סביב ארבעה או חמישה ח"כים בליכוד. השנייה בתוכו של אדם אחד: בנימין נתניהו.
נתניהו לא קרא לעצור את החקיקה: "החוק לשינוי ועדת שופטים יעלה בשבוע הבא"
לפיד בתגובה לנאום רה"מ: "לנתניהו אין שום כוונה לקיים הידברות אמיתית"
אתמול אחר הצהריים נודע ששר הביטחון יואב גלנט עומד לשאת הצהרה ולקרוא להפסקת החקיקה. הידיעה הזו הצטרפה להודעה שפרסמה שרה נתניהו, שבה קוננה (כהרגלה) על מר גורלה אבל גם קראה "להגיע להסכמה רחבה". לרגע נדמה היה שהנתניהו'ז מבינים שהצליחו להגיע לשפת התהום. אלא שאז ניעורה סיעתו של הנתניהו השלישי, יאיר: שלמה קרעי, גלית דיסטל אטבריאן ושולייתם בועז ביסמוט מיהרו לצייץ איומים מרומזים על גלנט ועתידו. נתניהו ג'וניור עצמו הסתער על הרשת והכחיש בזעם את הדיבור על השהיית החקיקה.
זמן קצר אחר כך הותנעה מכונת הרעל המפורסמת והופנתה לעברו של שר הביטחון. נתניהו האב, קרוע מבפנים ומסמורטט מבחוץ, כרע תחתיו וזימן בבהילות את גלנט ללשכתו בירושלים. הטור הזה נכתב בעודם נפגשים.
מה מפעיל את נתניהו? סך פחדיו. אם אתם רוצים לדעת מה יחליט נתניהו, אתם צריכים להבין ממה הוא פוחד יותר: מהמחאה, שאותה הוא משווה ל"מהפכה הכתומה" שעלולה להפיל אותו מהשלטון, או מהמחיר הכלכלי והביטחוני הכבד שהמדינה כבר משלמת, או מהאמריקאים, או מהמשפט, או משרה ויאיר, או מיריב לוין, אמסלם ורוטמן, או מהחרדים. זוהי מקבילית הפחדים שלו. בימים אלה, היא תפוחה מתמיד. הוא הצליח לתמרן את עצמו (ואותנו) לזירת מטענים מסוכנת מאי־פעם. או שלא תהיה לו ממשלה, או שלא תהיה לו מדינה.
קוראי הטור הזה יודעים, כבר שני עשורים, שנתניהו הוא לא מקבל ההחלטות הראשי בביתו. בשנים האחרונות זה הוחמר שבעתיים. נכון לעכשיו, הוא נדחק לתחתית פירמידת המזון. יש לו נציג אחד בדירקטוריון. נתניהו המקורי לא היה ממצמץ אתמול, והיה מורה על עצירת החקיקה. נתניהו המקורי הוא אדם שלא לוקח סיכונים מיותרים. זה מה שהוא עשה בעבר, פעמים אין ספור (פרשת המגנומטרים הייתה דוגמה אופיינית).
נתניהו הנוכחי הוא שק חבטות מרעיד, אובד עצות, משותק מאימה. הסיכונים שהוא לוקח, מדהימים. בשבועות האחרונים הוא שמע אזהרות שאף ראש ממשלה לא שמע לפניו. הרמטכ"ל לא חוסך ממנו את המצב. ראש השב"כ (פרסום של דנה ויס אתמול) התריע בחומרה רבה. ראש המוסד כנ"ל. צבא המילואים קורס. צבא הקבע והסדיר בעקבותיו. הכלכלה מתפרקת. הכל בוער - ונתניהו ממשיך להיגרר, כבובת גרב, אחר מפחידיו.
בחזית השנייה האירועים היו מרתקים. מדובר בכשמונה ח"כים מהליכוד שעליהם הופעל "מכבש" אימתני לאורך שבועות. לא, לא בסגנון מכונת הרעל. לא היו שם מגפונים, לא היו קללות, לא היו איומים. היו פגישות, נתונים, התרעות, הפצרות, המחשות והדגמות לתוצאות האיומות של החקיקה המטורללת. חבורה מגובשת של אנשי העסקים המובילים בישראל, חבורה לא פחות מגובשת של הייטקיסטים, וגם חבורה מעניינת של פוליטיקאים, בראשם בני גנץ וגדי איזנקוט, שעשו את העבודה. בחזית הצדדית, נעשתה גם עבודת ריכוך מתוחכמת על הגברת נתניהו.
ביום שישי אחר הצהריים נדמה היה שזה מצליח. אחרי שדוד ביטן קפץ ראשון למים ויולי אדלשטיין היה הראשון שהתחיל לגמגם, הגיע תורו של הכינור הראשון, יואב גלנט. הוא, יותר טוב מכולם, מכיר את האיומים. גם אלה שמצטברים לאורך הגבולות וגם אלה, המסוכנים יותר, שמתרחשים בתוך צה"ל. גלנט יודע שהקריסה הזו תירשם במשמרת שלו ובערך הוויקיפדיה שלו. הוא מציג את הדברים לנתניהו כבר ימים ארוכים. ביום חמישי הוא החליט להציג אותם גם לציבור.
תרמו להחלטתו מגעיו עם בני גנץ וגדי איזנקוט. שלישייה מעניינת. גלנט היה אמור להיות רמטכ"ל, אבל זה לא הסתייע. החליף אותו גנץ, שאותו החליף איזנקוט. עכשיו שלושתם, ביחד מעל 110 שנות שירות במדים, מצאו את עצמם בתוך היורה הרותחת שהקדיחו כאן טיפוסים כיריב לוין ושמחה רוטמן. גלנט החליט לעשות מעשה.
ההערכה הייתה שאם גלנט יתייצב בראש המחנה, האחרים יצטרפו אחריו. הוא יסמן את הדרך ליולי אדלשטיין, ניר ברקת, אבי דיכטר ונוספים. הוא יעניק את הגושפנקא הביטחונית למהלך, בלי קשר ל"רפורמה" עצמה. אלא שאז, כאמור, נכנסה לפעולה מכונת הרעל והחלה לסגור על גלנט, וגם על נתניהו. כי בסוף היום ובשורה התחתונה, הקורבן הראשי של מכונת הרעל הזו, הוא בנימין נתניהו. הגולם קם על יוצרו. הוא גידל את המפלצת והוא מגלה עכשיו שאין מי שיחזיר אותה לכלוב.
2. דין וחשבון
בימי המרד הגדול, לאחר נפילתן של כל המצודות היהודיות בגליל, הגיע אספסיאנוס לירושלים. שרי הצבא שלו, שיכורי הצלחה, תבעו ממנו לעלות מיד על העיר, לפרוץ את חומותיה, להשמיד את המורדים היהודים ולהחזיר את שלטון רומי. אספסיאנוס היה חכם יותר. היה לו מודיעין על קרב עקוב מדם הניטש בתוך העיר בין היהודים לבין עצמם. "אם תמהרו לעלות על העיר מיד, תקימו בידכם ברית שלום בין שונאינו", אמר, "ואם תיתנו להם ארכה, יימעט אחרי כן מספר שונאינו, כי תאכל אותם אש המריבה. כי אלוהים מיטיב לערוך את המלחמה ממני, והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חינם וייתן את הניצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה".
הטקסט הזה, שהביא יוספוס פלאביוס ב"מלחמות היהודים", נודע בהיסטוריה כנאום אספסיאנוס. כל מה שצריך זה לחלץ אותו מבין גווילי הקלף העתיקים, לעדכן אותו, לתרגם אותו לפרסית ולערבית ולחלק אותו לאויבינו. חמנאי, נסראללה, סנוואר ושותפיהם. 1950 שנה חלפו מאז החורבן ההוא ועד הימים הנוראים האלה, וכאילו שום דבר לא השתנה.
לא למדנו כלום. נתניהו, שהבטיח להחזיר את הביטחון האישי, לבלום את הגרעין האיראני, להילחם ביוקר המחיה ולהרחיב את מעגל השלום, לא עושה מאומה חוץ מלפרק את המדינה שעליה הופקד לשמור. הוא עושה את זה אף שהוא מבין את גודל הסיכון ואת עוצמת התוצאה. בדם קר.
איראן וחיזבאללה זכו מן ההפקר. בטהרן מסיבים עכשיו בכירי משמרות המהפכה, בדאחיה יושב המטכ"ל של חיזבאללה וכוח רדואן, ומחככים ידיים בהנאה גלויה. הם בחיים לא היו מצליחים לגרום לישראל את הנזק שהיא גורמת, במהירות כה רבה, לעצמה. כאילו מישהו הצליח להחדיר רוגלה זדונית, סוג של תולעת סייבר רצחנית במיוחד, אל קודש הקודשים של המעצמה הישראלית, ולהטיל בה כישוף.
הרוגלה הזו מאכלת את ישראל מבפנים. עוד מעט, אומר נסראללה, וקורי העכביש יחנקו את האויב הציוני. תכף, מקווים האיראנים, מגדל הקלפים היהודי יקרוס על יושביו. אנחנו רק צריכים לשבת בשקט ולהמתין בסבלנות.
לאחראי על כל הטוב הזה קוראים בנימין נתניהו. הוא, ולא אחר. ההיסטוריה לא תזכור גמדים ודגי רקק דוגמת יריב לוין, שמחה רוטמן או מלומדי פורום קהלת שמנסים עכשיו לקבור את עצמם מתחת לאדמה. ההיסטוריה תזכור רק את מלאך החבלה שהוביל אותנו, בעיניים פקוחות, למצב הזה. המדינאי שהכריז מלחמה על מדינתו. המנהיג שהחליט לפרק את עמו וארצו. הוא ראה את המראות, שמע את הקולות, הבין את כל האזהרות אבל לא מצמץ, לא גמגם, לא התבלבל אפילו לרגע. מסע ההימלטות והנקם המופרע שלו מאיים עכשיו להשמיד, תוך 75 ימים, את מה שאבותינו בנו כאן 75 שנה.
בכוחנו לעצור את זה. לא הכל אבוד. להפך, הכל פתוח. הימים האלה מעוררים השראה עצומה ותקווה אדירה. עם ישראל מתעורר, מתנער ומסתער על אלה שמנסים לבצע השתלטות עוינת על הדמוקרטיה השבירה שלו. הזחיחות, היהירות והרעבתנות של הכוחות האנטי־ציוניים שהשתלטו על המדינה הם נס שקרה לנו. התיאבון הבלתי נשלט, היצר שאינו בר כיבוש לבלוע הכל כאן, עכשיו, תוך חודשיים, בחקיקה פרטית (כי על חקיקה ממשלתית יש יותר איזונים וריסונים), הוא זה שבלעדיו לא היינו מתעוררים בזמן.
הצפרדע נמנמה בשקט בסיר, משכשכת, מפזמת לעצמה שירי ערש, מתחממת לאטה, לא מבינה שהיא עומדת להפוך למנה העיקרית. אבל אז הם הגיעו, עם הקלשונים והדחפורים, והעירו אותנו. הם העירו את האנשים הכי שקטים, הכי שלווים, הכי שוחרי שלום, הכי אופטימיים, הכי יצרניים, הכי משרתים, הכי שומרי חוק וממושמעים, משלמי מסים, משרתים ומתנדבים. ההפיכה המשטרית הדורסנית והנמהרת הזו גרמה לציבור הישראלי להתפכח, להתרתח, להתמתח ולצאת למלחמה על הבית.
צריך להפסיק להתבייש. להפסיק להצטנע. להפסיק להיות פוליטיקלי קורקט. המחאה היא המדינה. חלק ניכר מהכוח הלוחם והמפקד של כל החילות של צה"ל. חלק ניכר מהמילואים. חלק ניכר מאוד מהכלכלה, מהתוצר, מהאקדמיה, מהטכנולוגיה, מההייטק, מהתרבות, מהיצרנות, מהנס הישראלי. המחאה היא הציונות. כל השאר, בנוי על גבה, יונק מפטמותיה, מתענג על פירותיה.
אז זהו, שלא עוד. אתם רוצים להכפיל את קצבאות האברכים, להשקיע 10 מיליארד שקל בשנה בהדתה, לבזוז ולחמוס ולהשתלט על אוצר המדינה? בבקשה. תעשו את זה בלעדינו. לא עוד שיטת נתניהו: לחגוג, להתהולל ולהיעלם כשמוגש החשבון. מעתה והלאה, החשבון יוגש לכם. כל מה שקורה כאן, קורה במשמרת שלכם. אנחנו הפסקנו לשתף פעולה עם זה.
3. התלמיד בן גביר
בואו נתעכב רגע על בן גביר. איתמר בן גביר. אודה וכן אבוש: הייתי מאלה שחשבו שמגיעה לו הזדמנות. האיש נישא על גלי סנטימנט אותנטי של אובדן הביטחון האישי, התפוררות המשילות, תחושת כאוס. נכון, כל זה קרה במשמרת של ראש הממשלה הנוכחי, אבל בן גביר הביא רוח חדשה של מי שחושב מחוץ לקופסה ויכול אולי לטלטל את המערכת.
הוא אכן מטלטל אותה, אבל הפוך. השבוע, באקט ששום מילה חוץ מפשע לא יכולה להגדיר אותו, הוא הביא להפלת חוק הצימוד האלקטרוני שנועד להציל את חייהן של עשרות הנשים הנרצחות כאן מדי שנה (כולל דריה שייטל, אך לפני שבוע, לעיני ילדיה). מה התירוץ שלו? "אני רוצה ללמוד את הנושא". הוא רוצה ללמוד! תלמיד שקדן ויסודי שכמותו. הוא לא למד את המשטרה לפני שהסתער לפרק אותה. הוא רוצה ללמוד את החוק. למה שלא ירים טלפון לח"כ לשעבר קרן ברק, ליכוד, שיזמה את החוק הזה בקדנציה הקודמת (הפעם הביא אותו ח"כ גדעון סער)? הרי הכל כבר נלמד, הוכן, נבדק, נסרק והופק. ומדובר בחיי אדם.
תתעכבו על זה רגע: חוק שהיה בצנרת שש שנים, אושר על ידי כל הגורמים, עבודת מטה משולבת של אין ספור משרדי ממשלה וכל המומחים הרלוונטיים, חוק שעבר בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת בשיתוף פעולה נדיר של האופוזיציה והקואליציה, חוק שיכול להציל נשים שנרצחות בקצב רצחני, לשים קץ לטרור המתמיד שבו הן חיות, את זה ליצן הטיקטוק מעכב כי הוא רוצה "ללמוד". במדינה מתוקנת, הצמיד האלקטרוני הראשון היה מוצמד לבן גביר. שנדע מתי הוא קרוב ונישמר לנפשותינו.
את מה הוא לא מעכב? את ההפיכה המשטרית. 120 חוקים, חלקם הגדול מטורלל לחלוטין, שתפקידם היחיד הוא לפרק את שיטת הממשל, להרוס את המוסדות הדמוקרטיים, להחריב את עצמאות המשפט ולהיטיב עם עבריין, נאשם ומשפחותיהם, את זה הוא לא רוצה ללמוד. כאן, הוא לא מוכן לעצור רגע. מבקשים מהקואליציה לנסות להגיע להסכמה רחבה. לעצור את בליץ החקיקה ולהיכנס להידברות. אפס, אין להם זמן. הם מעבירים את ההפיכה המשטרית הזו כהרף עין, באבחת סכין, בהינף גרזן, בהצעות חוק פרטיות, כשודדי סוסים בלילה. פתאום הם ממהרים. לבדוק? אין צורך. בואו נדרוס.
ישראל עברה בחודשיים האחרונים את אחת מהשמדות הערך המהירות בהיסטוריה. שברנו את השיא של פוטין, שהפך את רוסיה בתוך כמה חודשים מהמעצמה מספר שתיים בעולם לקריקטורה נחשלת. לא עובר יום בלי קטסטרופה. השרים, רובם אנשים חסרי ניסיון שלא ניהלו שום דבר אף פעם, מתחרים זה בזה בהוצאת דיבתה של המדינה המופלאה שלנו.
הוביל את חבורת ההבל הזו השבוע בצלאל סמוטריץ'. אם מופע האנגלית השייקספירית שלו היה השמדת ערך עצמית, הרי שמחיקתה של חווארה, העלמתו של העם הפלסטיני ודחיקתה של ממלכת ירדן ממשפחת העמים הצליחו לעורר עלינו את האחרונים שעוד לא התעוררו. מזל שלא שלחו את שרת ההסברה גלית דיסטל אטבריאן לנסות לתקן. היא לא מוזמנת אפילו להיערכות ההסברתית של כל גופי המדינה לקראת הרמדאן.
תאומתה הבוגרת, שרת התחבורה מירי רגב, הצליחה להטריף אפילו את האמירותים השקטים והרגועים בדרך כלל. אלה לא ידעו השבוע אם לצחוק או לבכות כשהיא סיפרה ש"הייתי בדובאי, לא שאני הולכת לחזור לשם, לא אוהבת את המקום הזה", ואחר כך טענה שזו הייתה קריצה. בעודנו מנסים לקומם את ההריסות של זו, הגיעו החרדים עם הצעת חוק נגד מסיונריות, והצליחו להקים עלינו את הנוצרים האוונגלים בארה"ב. אלה, חובבי ציון יהודים, עלולים להפוך עכשיו לאויבים מרים, רק כי גפני השתכנע שהוא ואפסו עוד. נתניהו האומלל מסתובב עם שק גדול ואוסף את מה שכל אלה משאירים אחריהם.
4. הידיים הסגירו
בינתיים, ממשיך הקומביין הביביסטי לדרוס הכל ולהשאיר אחריו אדמה חרוכה. פה מנסים להאריך את הקדנציה לחמש שנים, שם מנסים להוסיף 12 מנדטים למפלגה הגדולה ביותר, על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הם לא מפסיקים להסתער, כדי שיוכלו לרמות גם בנתונים הרשמיים.
מדי פעם הם עוצרים לאתנחתא קומית, הפעם באדיבותו של פרופ' אבי שמחון, הרועץ הכלכלי של נתניהו, שהודיע השבוע שמחירי הנדל"ן יורדים כי הציבור מאמין לממשלה. יש משהו בדברים שלו. הציבור מביט בממשלה ומאמין שאין טעם לקנות כאן נכס כלשהו. השקל צולל, הבורסה בעקבותיו, מקדם הסיכון של האג"ח הממשלתי של ישראל ממריא, והאנשים לא קונים דירות. שאפו, שמחון. גם אם הייתם מתכננים את ההרס הזה, לא הייתם מצליחים להגיע לתוצאות יפות כאלה בזמן כה קצר.
שיטת הממשל בישראל היא אם כל חטאת. התיקו בין תומכי נתניהו למתנגדיו החריף את המצב. מאז ומתמיד צריך היה כמעט כל ראש ממשלה נבחר להחליט למי עדיף למכור את המדינה: לחרדים, או לציונות הדתית. החרדים אומנם רעבים מאוד, הם דורשים חיבור מהיר לאוצר המדינה, תקציבים מופלגים והדתה מואצת, אבל חוץ מזה הם לא באמת מעורבים. כל הממבו־ג'מבו של נושאי הביטחון, ההתיישבות והפוליטיקה לא מטרידים אותם.
הציונות הדתית משרתת ועובדת, שזה יתרון חשוב במקומותינו, אבל חלקים גדולים ממנה משיחיים, חרד"ליים, קיצוניים, והם ממשיכים להקצין במהירות. הם פחות מעוניינים בתקציבים, ויותר בהשפעה, סמכויות, אפשרות להמשיך לתקוע אצבע (או מקל) בעיני העולם, להבעיר את יהודה ושומרון, להצית את מזרח ירושלים או סתם לחרחר מדנים על הגבעות.
מה עשה נתניהו? פשרה: מכר את אותה המדינה גם לאלה, וגם לאלה. את פירות הבאושים של זה, אנחנו אוכלים עכשיו. בקבינט הביטחוני יושבים טיפוסים כאריה דרעי, יצחק גולדקנופף, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', ששירתו ביחד משהו כמו תשעה חודשים בצבא, ומצביעים על מלחמות ושלום. בזמנם הפנוי הם מכנים את מאות האלפים שמפגינים ברחובות, רובם ככולם יוצאי יחידות קרביות, כטרוריסטים, אנרכיסטים או סתם בוגדים. הם איבדו את הבלמים וירדו מהפסים.
השבוע יצא לאור ספין ה"ריכוך". אוקיי, אז במקום להעביר את הוועדה למינוי שופטים ישירות לידיהם של יאיר ושרה נתניהו, בואו נתפשר על שני שופטים שהקואליציה תמנה עכשיו. אחר כך, כבר נראה. אה, וגם את נשיא בית המשפט העליון (על כל המשתמע מכך). ובכן: אין בעולם שום דמוקרטיה שבה הממשלה ממנה את כל שלושת ראשי הרשויות: המבצעת (ראש הממשלה), המחוקקת (יו"ר הכנסת) והשופטת (נשיא העליון). אין חיה כזאת. בלי איזונים, בלי בלמים, בלי חוקה, בלי משטר פדרלי, בלי שני בתי מחוקקים, בלי עכבות. זה הולך לקרות אצלנו. רק אצלנו.
את שאר ההבטחות שנתניהו פיזר ערב הבחירות, אין להזכיר. אני אקפיא את החזרי המשכנתה, הוא הבטיח. חינוך חינם מגיל 0. נחתוך את החשבון בסופרמרקט, הוא אמר כשרמי לוי וניר ברקת לצדו. נוריד את מחיר הדלק והחשמל. נפנה את ח'אן אל־אחמר. הכל טבע במערבולת ההפיכה המשטרית. יוקר המחיה ממריא. אפילו מחיר הבצל שבר השבוע שיאים. כנראה משום שאריה דרעי מתכנן לייבב שוב השבוע ("אני רוצה לחזור להיות שר למען הציבור, זה לא בשבילי"). אין לתאר.
בינתיים, הכל קורס. היחסים עם ארה"ב בשפל המדרגה. ההרתעה הישראלית בצפון, אבל גם בדרום ובמרכז, בסימן שחיקה. נסראללה שיגר, כנראה, מחבל מתאבד לתוך ישראל ועכשיו הוא חורץ לשון. איראן ממשיכה לדהור לגרעין, וביבי הפסיק אפילו לנאום נגד זה. חיל האוויר בסכנת כשירות מיידית, כל יחידות העילית מדממות מילואימניקים, מעבר החוק החדש למינוי שופטים בשבוע הבא מאיים להקריס את צה"ל כולו, על הפיקוד העליון והקבינט. האזהרות בתחום הזה כבר ניתנו והועברו בצורה מסודרת. אבל ראש הממשלה מחריש. מסתתר מאחורי רעייתו ובנו, נבלע בצלם של רוטמן ויריב לוין, רק דפי המסרים שבידיו רועדים כעלים נידפים בשלכת, מסגירים את מצבנו, מסגירים את מצבו.
5. ליברמן מפריד
אביגדור ליברמן מזהה במצב הנוכחי את ההזדמנות: "זה הזמן להפרדת הדת מהמדינה", אמר לי שלשום. על מה אתה מדבר, שאלתי אותו, אין לך כוח פוליטי למהלך כזה. להפך. "בלי הפרדת דת ממדינה, לא תהיה כאן מדינה", ענה, "אין לנו ברירה. צריך להיות חזון, וזה החזון שלי. לדעתי, רוב הציבור היום איתנו. אנשים הבינו את הקטע. כשהציבור מבין, בסוף גם הפוליטיקאים יבינו. המשבר הזה מייצר הרבה צרות, אבל גם הזדמנות. צריך לדעת לנצל אותה".
"כולם מדברים על הפגיעה בכלכלה ובמערכת המשפט", הוא אומר, "לדעתי הפגיעה העיקרית היא במערכת הביטחון. נתניהו סייר השבוע בבקו"ם והציגו לו את נתוני הגיוס. התמונה קשה ביותר. יש ירידה דרמטית בהתייצבות למילואים, במיוחד בשריון ובחי"ר, יש חשש שהורים יסרבו לשלוח את הילדים ליחידות קרביות. מה שלא הציגו לו זה מה שעולה בשיחות בין אלופי המטכ"ל. ההערכה היא שאם חוק יסוד 'לימוד תורה', שהוא חוק ההשתמטות, יעבור, זה עלול למוטט לגמרי את מערך המילואים ויפגע קשה במערך הסדיר של צה"ל.
זו הסיבה שגפני שם לנתניהו אולטימטום את פסקת ההתגברות עוד לפני התקציב. חוק יסוד 'לימוד תורה' הוא, לדעתי, חוק יסוד חילול השם. לא אני, הרמב"ם אמר את זה".
כן, אמרתי לו, אבל מכאן ועד הפרדת הדת והמדינה מפרידה דרך ארוכה ועוד איזה 30 חברי כנסת שחסרים לך. "אין ברירה", ליברמן בשלו, "זה חייב לקרות. הראשון שזיהה את ההתנגשות הזו היה הרצל. צריך רק לקרוא מה שהוא כתב ב'מדינת היהודים'. אני לא הייתי שם. חשבתי שאין צורך להוציא את השדים מהבקבוק. אבל הם יצאו ואי אפשר להכניס אותם חזרה. עסקני ש"ס ויהדות התורה הם אלה שאחראים על הוצאת השדים מהבקבוק. הדבר האחרון שמעניין אותם זו יהדות. אותם מעניין רק הכסף, הכוח והכבוד. ולכן צריך ללכת עד הסוף".
מה זה בעצם הפרדת דת ומדינה, שאלתי. "ארבעה מרכיבים", ענה, "שוויון בנטל, אין יותר פטורים, אפילו לא אחד. כולם בגיל 18 מתגייסים לצבא או לשירות אזרחי. כו־לם. ומי שלא מתגייס, לא צריך להכניס אותו לכלא. הוא מקבל רישום פלילי, לא יכול לצאת לחו"ל, להיות עובד מדינה, לקבל הטבות, קצבאות או מלגות, לעבוד בשלטון המקומי. אם ירצה ללמוד בהשכלה גבוהה, ישלם מחיר מלא, בלי הסבסוד הממשלתי. הרכיב השני הוא לימודי ליבה.
מוסד חינוכי שלא ילמד לימודי ליבה מלאים, לא יקבל שקל מהמדינה. הרכיב השלישי הוא ביטול מערכת המשפט המקבילה. המדינה לא תממן יותר את בתי הדין הרבניים. אפשר יהיה לפנות אליהם, אבל לשלם עבור השירות. כמו בגישור. הרכיב האחרון הוא שלטון מקומי וחוקי עזר. כל נושא פתיחת וסגירת עסקים בשבת ותחבורה ציבורית בשבת יהיה אך ורק באחריות העיר או המועצה המקומית, בהתאם לצביונה. זהו, נקודה, סוף".
רעיון נהדר, אמרתי לו, חסרה רק יכולת המימוש. "אני אופטימי", אמר, "מה שקורה עכשיו הוא שאי אפשר יהיה לחזור אחורה. מה שהיה, לא יהיה. המודל לסיום הסכסוך הפנימי שלנו הוא רק זה". לסיום, לא חסך ליברמן עקיצה משותף ותיק וידיד קרוב: "אני מקווה שמפלגות אחרות יאמצו את הגישה שלנו. ראיתי שלפיד ויש עתיד, כל דבר שאנחנו אומרים, מיד מעתיקים. התחלנו לדבר על חוקה, מיד אחרי זה לפיד קפץ ודיבר על החוקה. קראתי לראשי המוסדות הממלכתיים לציית רק להחלטות בית המשפט העליון, לפיד קפץ ואמר אותו דבר. הודעתי שאגיש בג"ץ נגד חוק המתנות והנבצרות, לפיד מיד קפץ גם כן. זכותו. אבל עדיף המקור מהחיקוי. אני מקווה שהוא יאמץ גם את הפרדת הדת מהמדינה".