התפטרותו של המשנה למנכ"ל בנק לאומי, פרופ' דני צידון, ועוד קודם לכן של מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן בגלל כניסתו לתוקף של חוק שכר הבכירים, מגביר את החשש מפני סחף שיוביל לפרישתם של בכירים רבים בשל הרעת תנאי הפרישה.
את המגמה הזו צריך לעצור לפני שיהיה מאוחר מדי. החוק להגבלת שכר הבכירים התקבל בצורה גורפת תוך קיפוח זכויות העבר של המנהלים, וזאת - לטעמי - הבעיה העיקרית בו. בנק ישראל היה חייב להתערב ולהסדיר את הדברים מראש, במטרה להפחית את התמריץ של הבכירים לעזוב. אני חושב שההחלטה על קיצוץ רוחבי בשכר התקבלה בוועדת הכספים בפזיזות ושם נוצלה בחלק מהמקרים ההגזמה בנוגע לגובה השכר. ייתכן שבמקום חקיקה גורפת של הכנסת עדיף היה לתת תמריצים לבנקים המגבילים את גובה שכר הבכירים. כך למשל, לבנקים מסוימים ניתן היה לשלם ריבית מוגדלת על הפיקדונות בבנק ישראל.
כל פעולת חקיקה המתערבת בתחום המסחרי, ובוודאי בנושאי שכר, אינה מלהיבה, וזאת בין היתר משום שאינה קיימת בשוק מקום בעולם. אולם נראה שההתערבות נעשתה בעיקר בגלל הריכוזיות הגבוהה יחסית בבנקים. התפקיד המרכזי של בנק ישראל הוא לדאוג ליציבותם של הבנקים; ואף שיש הסבורים אחרת, אני מעריך - ומקווה - שמצב הבנקים עדיין מספיק טוב וכי הם אינם עומדים בפני קריסה.
ברם, איני מוטרד רק מהנעשה במערכת הבנקאית, אלא גם מה"העליהום" על המגזר העסקי. נוצרה פה בעיה: למרות ההבנה שישנן בעיות חברתיות ויש צורך בצמצום הפערים, הפתרון אינו צריך להתבצע באמצעות פגיעה בעשירים אלא בסיוע לעניים, כמו למשל בהעלאה נוספת של שכר המינימום. איש עסקים מצליח אינו אויב המדינה. עלינו לחתור למצוינות. אסור להטיל קנסות על המצליחנים, מכיוון שהדבר עלול להזיק - ולמעשה בפועל כבר מזיק - למשק. את ההתערבות בשוק צריך לשמור אך ורק למקרים קיצוניים, כמו ניצול לרעה של כוח מונופוליסטי.
הרגולציה של החודשים האחרונים יוצרת בעיה קשה. רגולציה מסובכת מקשה מאוד על תהליכי הרישוי ומבריחה משקיעים. בעוד בעולם עוברים מספר שבועות כדי להוציא לפועל החלטת השקעה, אצלנו זה לוקח שנים.
ישראל ממוקמת בצמרת המדינות בעולם מבחינת עומס הרגולציה והבירוקרטיה על המשקיעים. העומס הזה מוגזם ומפריע, עד שמי שמבקש להקים תעשייה אמיתית מתקשה למצוא את הדרך הטובה ביותר לכך. לעתים, הוא נתקל בחומה כל כך בצורה, שקשה עד בלתי אפשרי להתמודד מולה.
בתקופה האחרונה אני שומע ששר האוצר משה כחלון מקבל החלטות פופוליסטיות. הכרתי את כחלון עוד כשהיה חוקר במכללה האקדמית נתניה. סייעתי לו בצעדים הראשונים בעולם הכלכלה, וכמובן שאני תומך בצעדים לעידוד התחרות, אולם אין זה אומר שצריך להגדיל את עומס הבירוקרטיה. להפך. הבירוקרטיה מקשה על התחרות.
בישראל קיים הון מוסדי ענק בהיקף שיא של 2 טריליון שקל. לפחות חלק מהכסף אפשר להפנות להשקעות לעידוד הצמיחה. הבעיה היא שאווירת חוסר האמון מונעת זאת, ויש כאלה שמעדיפים להפנות את הכסף לחו"ל.
הכותב הוא נגיד בנק ישראל לשעבר. כיום משמש כראש בית הספר לכלכלה במכללה האקדמית אשקלון.