כתב האישום שהוגש נגד דונלד טראמפ השבוע בגין חלקו באירועי הקפיטול, מגיע בדיוק בזמן כדי להסיח את הדעת מעדותו של דבון ארצ'ר, שותפו לשעבר של האנטר ביידן, בנו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן - עדות הקושרת לכאורה את הנשיא לפרשיית שחיתות חמורה. הפוליטיזציה של האכיפה הייתה צריכה להיות ברורה לכל מתבונן הגון כבר מזמן, אבל רק לפני חודשים אחדים קיבלנו סוף־סוף את דוח דורהאם, אחרי ארבע שנות חקירה על אודות ניסיון ההפללה של טראמפ בנושא "השת"פ הרוסי" שמעולם לא היה.
"כבוד גדול להיעצר": טראמפ הגיע לבית המשפט בוושינגטון
ביידן או טראמפ? סקר הניו יורק טיימס חשף: אלו סיכויי ההצלחה של המועמדים
הדו"ח – שזכה להתעלמות בישראל – סיפק הוכחות מוצקות למה שכבר היה ידוע לכל מי שהתעניין: ממשל אובמה והמפלגה הדמוקרטית הפעילו את רשויות הביון והאכיפה של הממשלה הפדרלית כדי למנוע את בחירתו של טראמפ, ואחר כך כדי להכשיל את נשיאותו.
זו פרשה שבכל קנה מידה מגמדת את ווטרגייט, אולם כעת הרשויות עושות ההפך: גוררות רגליים במתכוון בחקירת הביידנים. שלא במפתיע, גם בארה"ב ניסה הזרם המרכזי בתקשורת למזער את משמעותו של דוח דורהאם. מה בין ימי ווטרגייט לימינו, אם כן? למה אז התקשורת הרעישה עולמות ועכשיו היא שותקת? באמצעי התקשורת של הזרם המרכזי לא הורגש אפילו רטט. כאילו לא קרה דבר.
ההסבר אינו מסובך. העיתונות אז, בתקופת ווטרגייט, עשתה את תפקידה ככלבת השמירה של הדמוקרטיה. היא פקחה עין על מנגנוניה אדירי הכוח של המדינה, ולא הניחה להם לטייח את עבירותיהם. היום בארה"ב – וגם אצלנו – העיתונות עברה צד. היא הפכה לכלבת התקיפה של מנגנוני האכיפה, והיא לוקחת חלק פעיל בטיוח עבירותיהם.
לכן ה"ניו יורק טיימס" מיהר לטשטש את מה שיש בדוח דורהאם בטענה שלא עולות ממנו מסקנות פוליטיות, ושהוא הוביל רק לכתבי אישום בודדים. במובן מסוים לא הייתה ל"טיימס" ברירה. לומר לקוראיו את האמת על מה שיש בדוח דורהאם, פירושו להודות שהעיתון עצמו עבר זה מכבר מדיווח – לטיוח. הוא ממשיך להשפיע רק משום שהוא ניזון מן האשראי שנתנה לו אמינותו בעבר. האשראי הזה הולך ואוזל.
נזכיר: בווטרגייט פרץ קומץ מאנשי הנשיא המכהן, ריצ'רד ניקסון, למטה המפלגה היריבה בעיצומו של קמפיין הבחירות של 1972, וגנב מסמכים. כל אמריקה רעשה, וניקסון נאלץ להתפטר, אחרי שהתברר לו שהליך האימפיצ'מנט שנפתח נגדו באוקטובר 1973 עתיד להסתיים בהרשעה.
מי יזם את הפריצה? מי נתן את ההוראה? התשובה הקולעת ביותר לשאלה זו הופיעה בזיכרונות של הנרי קיסינג'ר, והוא ייחס אותה לאחד היועצים היותר נבונים של הנשיא: הבעיה הייתה ש"איזה אידיוט נכנס לחדר הסגלגל ועשה מה שהנשיא אמר לו". עוזריו של ניקסון ידעו שהוא נוטה להפליג בהצהרות קרביות, ושצריך לשאת אותן בשקט, ולחכות שהוא יירגע, כדי לקבל ממנו הנחיות ריאליות לביצוע. אבל בזה אין להקל את חומרת העבירה, ואמריקה הזדעזעה בצדק.
סביב קמפיין הנשיאות של טראמפ ב־2016 וסביב נשיאותו קרו דברים חמורים פי כמה. אבל הפעם העיתונות לא חשפה אותם, אלא מינפה אותם כנגד טראמפ. אחר כך היא עשתה הכל כדי שאמריקה לא תזדעזע, ורצוי גם שלא תדע. במקרה הזה חדרו אנשיו של הנשיא המכהן, ברק אובמה במקרה הזה, לתקשורת האלקטרונית של הקמפיין של המפלגה היריבה, באמצעות צו שאיבת נתונים ממכשירים אלקטרוניים שנתן בית הדין המיוחד לחקירות ביון. בית הדין נתן את הצו על סמך מצג שווא (כולל מסמך מזויף) שהציג לו ה־FBI. הפעם זו לא הייתה חבורה קטנה של נאמני הנשיא שפעלה באופן עצמאי. זה היה הממשל עצמו באמצעות זרועות האכיפה שלו.
מולר המטהר
כל זה לא ממש חדש. את עיקרי הדברים אנחנו יודעים מאז מסמך נונס (Nunes Memo), שהפיקה ועדת המודיעין של בית הנבחרים בפברואר 2018, וברמה גבוהה של ודאות מאז דצמבר 2019, מאז הדוח של מייקל הורביץ, המבקר הכללי של משרד המשפטים (הורביץ הוא מינוי של אובמה). הדוח של המבקר תיעד את הונאת בתי המשפט בפרוטרוט.
אבל זה היה רק קצה הקרחון. החדירה לקמפיין טראמפ הייתה חלק מהניסיון להכתים אותו בטענה האבסורדית שהוא סוכן של ולדימיר פוטין, מזימה שנולדה בקמפיין קלינטון, שבמימונו הופק מה שכונה "תיק סטיל" – אסופת שמועות חסרת תוקף שהוזמנה מאיש ביון בריטי בדימוס, בשם כריסטופר סטיל. ה"תיק" הפך לבסיס לחקירות נגד טראמפ, שלוו באינסוף הדלפות ושמועות – אורגיה שלמה של הכפשות וכותרות מרעישות – עד שלבסוף נקברה הפרשה קבורת חמור בדוח של התובע המיוחד רוברט מולר. מולר וצוותו מונו לבדוק את הפרשה המומצאת של השת"פ הרוסי וכצפוי לא מצאו כל עדות לקיומה.
אבל הייתה למולר מטרה נוספת, והיא לטהר את שמו של ה־FBI שהוא עצמו עמד בעבר בראשו. הדוח עב הכרס, בשני כרכים, היה מלא סופרלטיבים ושמות תואר מפחידים, שביקשו ליצור את הרושם שאף על פי שלא התגלה דבר, היה בסיס סביר לחשדות שטראמפ ופוטין שיתפו פעולה כדי לגנוב את הניצחון מהילרי קלינטון – או בכל אופן בסיס מספיק שהצדיק פתיחה בחקירה. מה שדוח דורהאם עושה ביעילות קטלנית, הוא בעצם פשוט: מראה שהתזה של מולר היא קשקוש. לא היה מעולם שום בסיס ענייני לפתיחת החקירות נגד טראמפ.
אובמה המעקם
ג'ון דורהאם, שבעבר מונה למשימות רגישות גם תחת אובמה, הוא אדם יסודי מאוד. מה שהוא עשה היה לעקוב בפרטי פרטים אחרי האופן שבו נפתחה החקירה, ולהראות שחוקרי טראמפ עקפו את כל הנהלים, התעלמו מכל הספקות, הקפידו לא לבדוק דברים שהיו יכולים לטהר את טראמפ, והחליטו לחתור קדימה עם חקירה בעלת רגישות פוליטית עצומה, בלי שום אמצעי זהירות, ובסופו של חשבון בלי שום הצדקה עניינית.
דורהאם לא אומר שהמניע היה פוליטי. הוא נצמד לעובדות. אבל ההנגדה שהוא יוצר עם קלינטון מבהירה את כל התמונה. קלינטון עברה עבירות חמורות ביותר. אבל משרד המשפטים של אובמה וכן ה־FBI היו נחושים לזכות אותה, לעקם את הנהלים, לסגור את החקירות, להתעלם מראיות ולהימנע מלבצע בדיקות הכרחיות.
אומנם נכון שג'יימס קומי, ראש ה־FBIבתקופה הרלוונטית, פתח מחדש את חקירת קלינטון סמוך לפני מועד הבחירות. אבל הוא מיהר גם לסגור אותה לפני שאמריקה הלכה לקלפי. פרשנים בעלי משקל כבר שיערו שגם כאן השיקול היה טובתה של קלינטון: אוהדיה חששו שאם יתגלה שלמרות ראיות חדשות שנחשפו ערב הבחירות העניין נסגר בלא חקירה, הדבר יעיב על הלגיטימיות של ניצחונה. בתקופה ההיא, כדאי לזכור, לכולם היה ברור שהיא תנצח.
אבל דורהאם לא מתעסק בהשערות פוליטיות. הוא רק מניח את העובדות. ומן העובדות עולה רק הסבר אחד. רשויות הביון והאכיפה של ממשל אובמה התערבו בגסות בבחירות כדי להטות אותן לטובת מועמדת שנגדה היו חשדות כבדים על עבירות חמורות, וכנגד מועמד קולני ורועש, שלא היה שום בסיס לפתוח נגדו בחקירה.
בשלב זה הצטברו מספיק מסמכים ודוחות כדי שנוכל להשלים את התמונה על בסיס העובדות של דורהאם. נדמה לי שאפשר לומר שהציר המרכזי של כל זה היה העיתונות. זה עובד בארה"ב באותו אופן שזה עובד אצלנו. האירוע לא היה מעולם פלילי (או ביטחוני). התוצר המרכזי של החקירות לא היה, ולא אמור היה להיות, ראיות.
התוצר המרכזי של החקירות היה הדלפות. זו הייתה הכוונה. הזירה לא הייתה משפטית, אלא ציבורית, והחקירות נועדו ליצור את הרושם שהמועמד הרפובליקני אינו לגיטימי, ולספק את חומרי הבעירה למסע ההשמצה שנועד להשפיע על דעת הקהל. בהתחלה כדי למנוע ממנו להיבחר, ואחר כך כדי להגביל את יכולת הפעולה שלו, ולמנוע ממנו להיבחר שנית. צריך להבין מה קרה לדמוקרטיה בזמננו, ומה קרה לעיתונות. כי זה לא בדיוק שהעיתונות התחילה לעבוד בשביל גורמי האכיפה. מדויק יותר לומר שגורמי האכיפה והביון הפכו למחלקת התחקירים הענקית של העיתונות.
לא יהיה מופרך לשער, אם כן, שמי שעוקב אחרי הקריסה הכמעט קומית של תיקי נתניהו בבית המשפט, יגיע למסקנות דומות לגבי ישראל. התיקים כל כך חלשים, מתפוררים כל כך בקלות למגע של כל חקירה נגדית, שהרושם המצטבר הוא שהם מעולם לא נועדו להגיע לבית המשפט. הם נועדו לפגוע בנתניהו בדעת הקהל, להקשות עליו בקלפי, ואולי גם לדחוק אותו לעסקת טיעון שתכלול פרישה מהחיים הפוליטיים.
בוחריו של נתניהו מחכים עכשיו לאיזה ג'ון דורהאם ישראלי שיעשה כאן את מה שדורהאם עשה שם: יפתח בחקירה מקיפה על האופן שבו נולדו תיקי נתניהו, והובילו לבסוף לפארסה שהיא כתם בל יימחה על מצחן של רשויות האכיפה בישראל, ולא פחות מכך, על מצחה של העיתונות. רק דוח כמו של דורהאם יוכל להיות בסיס לחשבון הנפש שבלעדיו לא נוכל להתחיל במלאכת התיקון.