1. נראה שיותר מכולם, מי שממש התאהב ברפורמה בתחום המשפט והמשטר, הוא דווקא נשיא המדינה שלנו, יצחק הרצוג. אחרת קשה להבין את היוזמה החדשה שלו שעל פיה הוא מציע מחדש מתווה פשרה לרפורמה, ובתוך המתווה החדש עיסוק בוועדה למינוי שופטים והמשך הרפורמה בהסכמה.
הדרת נשים הפכה למדיניות גלויה, שזוכה לרוח גבית | דעה
אז נתמקד לרגע ב"רפורמה בהסכמה" ומה באמת עומד מאחורי מונח מפתה זה. רפורמה בהסכמה משמעותה שיושבים נציגי הקואליציה מול נציגי האופוזיציה וצריכים להסכים מה יהיו השינויים בשיטת המשפט ובשיטת המשטר בישראל.
קודם לכל יהיה עליהם להחליט אם נחוצה רפורמה, היכן ומדוע; ואלה לא יהיו דיונים סמויים או חסויים מהתקשורת. אלו יהיו דיונים פתוחים לתקשורת ובליווי התקשורת ומדי פעם יפיצו נציגים שונים את דעתם ואנו נשמע גם הצהרות, חדשות לבקרים, מראשי המפלגות על עמדתם הנחרצת.
חילוקי הדעות יצופו, ההאשמות ההדדיות תימשכנה ואנו כולנו נמשיך לעסוק ברפורמה המוצעת, שהעלתה גל התנגדות אזרחי עוצמתי. בוויכוחים אלה תהיה ממוקדת תשומת לב הציבור ותשומת לב התקשורת והם יקבלו עדיפות על פני תחומים רבים אחרים. זה ממש רע מאוד.
מה שבאמת צריך כיום לעשות, וזה כבר נאמר והודגש, זה לעצור כליל את הדיונים ברפורמה ולתת לנו פסק זמן של שנה או שנתיים כדי להרגיע את העימותים ולהרגיע את כלל הציבור.
במקום עיסוק ברפורמה, מה שכן צריך לעשות זה לטפל בשורת בעיות אמת המסכנות את החברה שלנו, ולא חסרות בעיות הרות גורל, כמו השבת האמון של טייסי קרב במערכת השלטונית; חיזוק מערכת החינוך; המאבק בתופעת האלימות בחברה על כל צורותיה; גל הרציחות הגואה במגזר הערבי; המאבק בטרור הצובר תנופה ביהודה ושומרון; ואלה כמובן רק חלק מהבעיות שאיתן צריכה הממשלה להתמודד כדי לשמור על עתיד ואיכות החברה בישראל ועל החוסן הלאומי והחוסן הביטחוני שלנו. אבל אנחנו לא נעשה זאת והממשלה לא תעשה זאת.
אנו נחזור על פי הצעת הנשיא לוויכוח על הרפורמה המוצעת בתחום המשטר במתווה מחודש כזה או אחר, שאותו מציע כיום נשיא המדינה.
איפה ההבנה הבסיסית של סדרי העדיפויות שאותם צריך להציב כיום בפני הממשלה ובפני המדינה כולה? האם אנו צריכים לתעל את המשאבים שלנו להמשך הרפורמה המשטרית שכבר קרעה את העם וליבתה תופעות שנאה או לשורת בעיות יסוד שמכרסמות כיום בחברה הישראלית?
2. הרציחות במגזר הערבי אינן פוסקות. הן אפילו מקבלות תאוצה ומפעם לפעם אנו ממשיכים לספוג הצהרות חלולות נוספות מראשי המדינה. כמו בהרבה תהליכים רעילים אנו בעצם מקבלים היום במנות גדושות את אוזלת היד הנמשכת של רשויות המדינה על פני עשרות שנים.
המשטרה חלשה ואינה ערוכה באמת להתמודד עם הפשיעה בישראל ולהשיב לתושבי המדינה את הביטחון האישי, גם בתחום הפשיעה האלימה וגם בתחום עבירות הרכוש.
נציגי המגזר הערבי כדרכם מפנים תמיד אצבע מאשימה כלפי הממשלה, כאילו משטרת ישראל יש בכוחה למנוע את הרציחות. מה שכן יש ביכולתה של משטרת ישראל לעשות זה לצמצם את הפצת הנשק הקטלני המצוי בידי ארגוני הפשע ותושבים רגילים.
אבל הרציחות במגזר הערבי, על אף חומרתן המפחידה, אינן שורש הבעיה. שורש הבעיה הוא שהחברה בישראל הפכה להיות חברה אלימה.
אנו מתפשרים עם האלימות בכל מערכת אכיפת החוק, גם המשטרה וגם בתי המשפט, ואנו נהיה חברה אלימה יותר אם לא נקבע עקרון יסוד כלל־לאומי ומחייב בכל תחומי החברה, גם בבתי הספר, גם במגרשי הספורט, וגם בדרכי הארץ.
עקרון יסוד האומר אפס סובלנות ואפס סלחנות לתופעות האלימות הפיזית. עלינו להבהיר היטב שאנו נחושים לעקור את נגע האלימות. שאין יותר סלחנות ואין יותר פשרות, אלא מיצוי של כל חומרת הדין משום שפשוט אין דרך אחרת. כשזה ייעשה בפועל על ידי מערכת אכיפת החוק והמסר יועבר במלוא חומרתו, רק אז אולי נוכל ליצור שינוי כיוון.
בארצות הברית היקף הרציחות הוא פי שלושה מהמקובל בארצות העולם המערבי. אנו צועדים לשם. צריך לשנות את הגישה מיסודה. אפס סלחנות ואפס סובלנות לכל תופעות של אלימות ובכל מקום שבו הן מתרחשות.