לו לשר החוץ אלי כהן הייתה נהירה האמרה "אין הברכה שורה, אלא בדבר הסמוי מן העין", הייתה נמנעת המבוכה ממנו, משרת החוץ הלובית וגם ממדינותיהם. השר כהן ניצל קשרים וחוטים שנטוו בעמל רב, ושרף אותם באחת.

אוחנה: "מציב תמרור להתערבות בג"ץ בחוק יסוד - עלולים להידרדר לתהום"
הרמטכ"ל בביקורת על חוק הגיוס: "עמדתנו ברורה - גיוס לכולם זה כוחו של צה"ל"

מניסיוני במרוקו, עת נסעתי ב־1983, בטרם הסדרת היחסים הגלויים עם הממלכה, לאתר את מקום קבורתם של חללי הספינה "אגוז", למדתי עד כמה חשובה החשאיות. חולצו אז 12 גופות מתוך 44 שהיו על סיפון ה"אגוז" עת טבעה ב־10.1.1961. על אף איסור השלטונות וסכנות הדרכים, נסעתי מטנג'יר לאלחוסימה שבצפון מרוקו. שמתי אז פרח על קברם, הדלקתי נר על כל קבר, ועשיתי להם אשכבה.

אז יצא מפי הפסוק "ויַשְבּע יוסף את בני ישראל לאמור: פָּקֹד יפקוד אלוקים אתכם והעלִיתם את עצמותי מזה עמכם". ומיד שַׂמתי ידיי על שני קברים קטנים ונשבעתי לעשות כל אשר לאל ידי כדי להעלותם לירושלים - שעליה חלמו מעפילי "אגוז" ובדרך אליהָ קיפחו את חייהם.

כבר בפגישתי עם המלך חסן השני ועם ראש המוסד המרוקאי, הגנרל עבדלחק קדירי, נאמר לי כי "נאשֵר העברת העצמות של הטבועים לישראל", ואז המלך הוסיף: TROUVER LE TEMPS OPPORTUN - למצוא זמן מתאים, מושג שהפך אצלי לטראומה. המלחמות עם מדינות ערב, הכינוסים הבין־ערביים והתקריות הגדולות נמשכו כעשור, כך שלא היה זמן מתאים.

בכל פגישותיי עם ראשי השלטון, הוזהרתי חזור והזהֵר לשים מחסום לפה. המלך חשש מהתקפות ראשי מדינות עליו בגין התרת ההעברה של הגופות.

כשהגעתי למרוקו בפעם ה־39, ובידי מכתב מרבין למלך, אמרתי לגנרל קדירי: "אם גם הפעם אצא בידיים ריקות אתפטר מתפקידי, הן בפני המשפחות השכולות והן בפני ממשלת ישראל".

למחרת נקראתי למלך והוא הודיע לי כי ב־29.11.92 חיילי הוד מלכותו יסייעו לנו בחשיפת הקברים ושוב דרש לשמור בסוד העניין ולא לפרסם דבר העברת הגופות אלא לאחר 15 יום. הוא הבטיח כי מטוס בבעלות הממלכה יטוס ישירות מאלחוסימה ללוד. למרות דרישת המלך, לשכתו של רבין פרסמה את דבר העלאת העצמות של טבועי "אגוז".

למזלו של המלך, פגשתי ביום שובי ארצה את עורך העיתון "אל־פג'ר" חנא סניורה. מסרתי בידיו את מכתבי התודה למלך בעברית ובצרפתית, והוא למחרת פרסם בעמוד הראשי שלו את תמונת המלך ואת מכתבי תחת הכותרת "מסמך". שלחתי בפקס למלך, והגנרל קדירי הודיע לי כי בקוראו את הפרסום, זלגו דמעות גיל מעיניו של המלך. כך נשלמה בטוב פרשה מרגשת זו. שר החוץ שלנו היה צריך לדעת שהדברים שלו אומנם מזכים אותו בפרסום, אך שתיקה הייתה מזכה אותו בזהב.

הכותב הוא נשיא הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו