מלחמת חרבות ברזל נכנסת בימים אלה לחודש השלישי לפריצתה. המלחמה, שסיומה לא נראה באופק וייתכן ומהווה רק מתאבן למלחמה גדולה יותר בצפון, הביאה את המשק כולו לקיפאון יחסי, כאשר לא פחות מ-400 אלף איש גויסו לקרב הצודק מול ארגון הטרור חמאס. אנחנו שומעים חדשות לבקרים איך תמיד, אבל בעיקר בזמן מלחמה, חשיבותה של אחדות לאומית קריטית לניצחוננו. כמה חשוב לתמוך ולהראות סולידריות באלה שעזבו את בני זוגם, הוריהם, ילדיהם ומשלח ידם, עלו על מדי זית והתגייסו להשתתף במלחמה להבטחת ביטחונה של מדינת ישראל.
לא ראוי: נתניהו משליך אחריות לכל עבר, ואנו בפתחו של מחדל ענק נוסף | דעה
מחליפים נרטיב: כך ישראל תשנה את דעת הקהל לטובתה | דעה
בהחלט מעודד ומחמם את הלב לראות כשזה קורה: בשבוע שעבר עברה בקריאה ראשונה הצעת החוק של יו"ר הקואליציה, חה"כ אופיר כץ, המבקשת להגדיל את המימון עבור מלגת ״ממדים ללימודים״ ללוחמים משוחררים ל-100%. זאת כמובן החלטה נכונה וחשובה ויש לחזק את חברי וחברות הכנסת שהצביעו בעד הצעת החוק, בתקווה שהוא אכן יעבור ללא דיחוי גם בקריאה שניה ושלישית. אין שום היגיון בכך שהלוחמים והלוחמות שלנו, שמקריבים את עצמם לטובת המדינה (חלקם ללא ביטחון כלכלי ויציבות תעסוקתית), לא יקבלו מהמדינה את המעט שמגיע להם - מימון שכר לימוד, כאשר שנת הלימודים מתחילה בלעדיהם והם נשארים בחזית.
ומה עם הסטודנטים שלוחמים בגזרות האחרות? בגזרות ההסברה? הלוגיסטיקה? הרפואה? התקשוב? האם הם לא זכאים לעזרה מטעם המדינה? האם הם לא עזבו את חייהם ואת שגרת יומם על מנת לעשות כל שביכולתם למען ניצחונה של המדינה?
הבחירה של המדינה לתמוך אך ורק בסטודנטים לוחמי יחידות השדה מהווה אפליה שמבטלת לחלוטין את סיסמאות האחדות שכולנו משננים בשבועות האחרונים. ככה לא "מנצחים ביחד". תומכי הלחימה והסטודנטים הלא קרביים עושים גם הם לילות כימים על מנת להבטיח את ניצחון המדינה במלחמה, לא פחות מחיילי השדה. בכך שאנחנו כמדינה לא מממנים את שכר הלימוד שלהם, אנחנו שמים אותם במצב בלתי אפשרי: מבקשים מהם לעזוב את עבודתם, לשרת את מדינתם, לשלם את שכר הלימוד שלהם באופן מלא ו... לא ללמוד. לכשישחזרו מהמערכה, יצטרכו להשקיע עוד זמן, מאמץ וכן – גם כסף, על מנת להשלים את חומר הלימוד שהפסידו, כאשר הם מרוטים משירות בתנאי לחץ בלתי נסבלים.
מעבר לכך שראוי יהיה שהמדינה תיצור סטנדרט אחיד ולא מפלה בין סוגי לובשי המדים ומשרתי המדינה, זה אף אינטרס של המדינה שלא להקשות באופן מיותר על סטודנטים בדרכם לקבלת התארים שלהם, שהרי בסופו של דבר למדינה יש אינטרס במקרה הטוב, וצורך של ממש במקרה הרע, להכניס לשוק העבודה בכל כל שנה "ידיים עובדות" בתחומי הרפואה, ההנדסה, הטכנולוגיה ועוד. הרי כשננצח את חמאס נצטרך כולנו לשאת בעול הכלכלי ולכסות על גרעון הולך ומעמיק. אין דרך טובה ונכונה יותר מהצפת השוק בדור צעיר ויצרני של בוגרי אוניברסיטאות ומכללות, עובדים ומשלמי מיסים. אם הסטודנטים, משרתי המילואים הלא קרביים, אנשי דור העתיד של המגזר הכלכלי והיצרני הישראלי, לא יצליחו להדביק את הפער של החומר שהפסידו בעודם משרתים את מדינתם ובכך להפסיד שנת לימודים? רבים מהם יוותרו על ספסל הלימודים ומדינת ישראל הפסידה דור יצרני קריטי לכלכלתה.
המלחמה עם חמאס היא מלחמת אין ברירה שנכפתה עלינו ואנחנו חייבים להתגייס כולנו על מנת להבטיח את המשך קיומנו במדינה. אין פה שאלה בכלל – לוחמים ותומכי לחימה צריכים לעזוב הכל על מנת לשמור על הבית. אבל המינימום שמדינת ישראל יכולה וצריכה לעשות, זה לשמור על העתיד שלהם, כשהם שומרים על ההווה שלה. של כולנו.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת הסטודנטים בואו