לפני חצי שנה התעוררנו לבוקר הטבח הנורא בדרום הארץ. כשתושבים, חיילים ומבלים במסיבות טבע הופקרו לידי מחבלי החמאס. אותם מחבלים שחזרו לרצועה עם אנשינו החיים והמתים, והתקבלו ע"י המקומיים בתשואות וברכות, במראות שהוכיחו בפעם המי יודע כמה שמעולם לא באמת היה כאן בצד השני פרטנר לשלום כלשהו. ככה זה כאן במזרח התיכון, כבר יותר מ-100 שנים.
רק על פי פרסומים זרים: באיראן לא יודו בזה - אבל חוששים מאוד מהטילים של ישראל
נתניהו תחת מתקפה: "בנה את חמאס, הישארותו היא פרס לסינוואר"
הטבח הקשה בתולדות הציונות, והיום הנורא ביותר לעם היהודי מאז השואה באירופה. ראש הממשלה שנהג לדקלם מדף המסרים על "העשור השקט מאז הקמת המדינה", יישא לעד במירב האחריות, גם אם דף המסרים כבר התחלף מאז ל"ניצחון המוחלט". אותו "עשור שקט", שהתברר בסך הכל כעוד זמן שניתן למשמרות המהפכה הנאצים בטהרן על מנת להדק את זרועות התמנון סביב ישראל.
ראש ממשלה שדיבר על "ימין חזק", הפקיר את מדינת ישראל להתעצמות בלתי נתפסת של החיזבאללה, שנמשכת גם בימים אלו ממש. קדמו לו כמובן אהוד ברק, שביצע את היציאה המופקרת מלבנון, וכל אחד ואחד מאלו שישבו בלשכת ראש הממשלה מאז תחילת המילניום, ונמנעו מעימות אמיתי עם ארגון הטרור הלבנוני.
לפושעי הציונות בלשכת ראש הממשלה ובצמרת המערכת הביטחונית לאורך השנים, היה נוח למשוך זמן, להחזיק בכסא ולספר סיפורים על שקט, הכלה וה"אויב המורתע". זאת, בזמן שאדלוף היטלר של ימינו, הלוא הוא המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי, ממשיך ליישם את תכניתו לקידום סוף המדינה היהודית.
עם המון סבלנות וראייה לטווח הארוך, בנה חמינאי אט אט את מפת האיומים סביב ישראל. האיש, שיש שאומרים שהוא אנטישמי אף גדול בהרבה ממה שהיה אבי המהפכה באיראן רוחאללה ח'ומייני, הבין כי השמדה של ישראל היא לא דבר שיתאפשר באופן מיידי, אך סבלנות – מעולם לא הייתה חסרה לו.
מדוע אפשרו הבכירים בצמרת המדינית והביטחונית את התעצמות איראן לאורך השנים? מדוע סיפרו סיפורים על חיזבאללה שמורתע לאחר מלחמת לבנון השנייה, בעוד שמודעים לכך שכמויות נשק בלתי נתפסות ממשיכות לעבור לארגון הטרור? מדוע הציגו מצג שווא על "צפון הארץ שהפך לשוויץ", בעוד שמודעים לכך שהיקף המנהרות ברצועה הוא רק הפתיח לעומת מה שמחכה לצה"ל בלבנון?
ה"לשעברים" הביטחוניים והמדיניים שממלאים את שעות האולפנים, וגם חלק מהנוכחיים, ודאי יתייחסו לנאמר כאן בביטול. יספרו סיפורים על "מה שרואים משם לא רואים מכאן", יזכירו את מספר השנים ששירתו במערכת ויצפו לקבלת כבוד אוטומטי. אך למעשה, הם הפקירו את המדינה, את הציונות, הנרצחים, החטופים והחטופות.
האם משהו כאן מעוניין במלחמה? ודאי שלא. העם היהודי סבל מספיק במהלך שנות הגלות, עת נטבח באוקראינה, רומניה, עיראק וברשימה ארוכה של מדינות נוספות בעולם.
אך מה כל אלו חשבו שיקרה, כשנמנעו מהעימות הישיר והבלתי נמנע עם איראן, אפשרו את העברת הנשק הבלתי נתפסת לחיזבאללה וסיפרו סיפורים על חמאס שמורתע? כנראה שהיו עסוקים במחשבה על הכסא ותדמיתם העתידית. בכל זאת, תדמית נקייה עדיפה בהרבה על מנת להתקבל להיות "עמית מחקר" במכון כזה או אחר.
הימנעות ממלחמה עדיפה בהרבה על מנת לשמור על המעון בבלפור, ולספר סיפורים על "ימין חזק" ו"שמאל מסוכן". אך מה קורה כשמדובר במלחמה בלתי נמנעת? כזו שקריטית לעתיד המדינה היהודית בציון, שדורות שלמים בגלות רק חלמו והתפללו שתקום יום אחד?
עדיין לא מאוחר לעצור את ההתדרדרות במדרון. לאורך ההיסטוריה, העם היהודי השתקם מדברים אף קשים מאלו. אך בשביל שזה יקרה, על הצמרת המדינית והביטחונית לחשוב יותר על החזון הציוני, ופחות על עתידה האישי. האם זה יקרה? עלי חמינאי יושב בטהרן ומתפלל שלא.
מה היו אומרים החללים?
את המילים האלו כתבתי אתמול בשעות הערב בתחושה קשה במיוחד, תוך ידיעה כי היום (ראשון) בבוקר יתפרסמו שמותיהם של ארבעה חיילי צה"ל נוספים שנפלו בהגנה על המולדת.
"כוח קפלן" ו"אחים לנשק" שהחלישו את ישראל טרם המלחמה, עודדו סרבנות ואף מיהרו להצהיר על כך בכל כלי תקשורת זר שרק ביקש, חזרו לרחובות. פוגעים בתשומת הלב ובמאבק הכואב מנשוא של משפחות החטופים, שאותן אסור לשפוט אף לא לרגע אחד.
אזרחים ישראלים מקללים את המפגינים ודורסים אותם, כתב מדיני מתכתש עם צייצן לא ידוע, והפילוג וחוסר הניסיון האמיתי להגיע לעמק השווה, מכל הצדדים, רק הולך ומעמיק. "לא נחזור ל-6 באוקטובר", נשמעת לפתע כמו סיסמה חלולה במיוחד.
מה היו אומרים על כך ארבעת החללים הקדושים שנקברים מול משפחותיהם השבורות? מה היה אומר על כך סא"ל תומר גרינברג ז"ל, שנלחם בקרבות בעוטף ונהרג ברצועה כשסבר שחלק מחייליו נחטפו, ונחלץ לעזרתם, ללא קשר לדעתם על הרפורמה המשפטית? מה היה אומר רס"מ במיל' יוסי הרשקוביץ ז"ל, שימים אחדים לפני מותו בקרב שלח לתלמידיו סרטון ובו קרא להם לפעול לאחדות בעם?