"אתה בא מהספורט, מה אתה מתערב בתחום הזה, תמשיך לשדר גולים", זוהי רק אחת מבין שלל התגובות המנותקות שקיבלתי בחודשים האחרונים, לאחר שהתחלתי את המסע הקטן שלי - מסע להעלאת המודעות, שנועד להביא לכל מקום שהוא לא מדינת העוטף את השגרה של החיים בעוטף עזה.

אני מתגורר במושב גילת במועצה האזורית מרחבים, שנמצא בין באר שבע לשדרות, בין מדינת העוטף למדינת ישראל. בדיוק באמצע. את הדרך הזו, הדרך שעוברת מיישובי העוטף למרכז הארץ, אני עובר כמעט מדי יום. אז נכון, מצד אחד הפצמ"רים והקסאמים לא מגיעים לביתי, שנמצא במרחק גדול יותר מהגדר מאשר היישובים שצמודים אליה, אבל מצד שני אני וכל תושבי הדרום חיים את רצועת עזה בכל יום, בכל רגע.

אנחנו חיים את הסיטואציה הזו בראש ובגוף. אנחנו חיים בדאגה, בחשש, בפחד תמידי. תשתטחו פעם על הבן שלכם באמצע שום מקום, כשמעליכם עפים טילים עוינים וטילים מיירטים ותבינו איך אירוע כזה לא יכול לצאת לכם מהראש ומהגוף לעולם. איך התמונה הזו תיחרט בדמיונכם והצלקת בגופכם כבר לא תגליד.

את מרב זמני אני מעביר במרכז הארץ, שם אני פוגש המון אנשים שלא מנידים עפעף כשהם שומעים שיש שוב אזעקת "צבע אדום" בעוטף. ולא, זה לא מרוע, פשוט לימדו אותנו להתרגל. מי שאינם חלק מהיומיום הזה הם אנשים טובים בדיוק כמו אנשי העוטף, הם פשוט לא מצולקים ולא פגועים.

אדם מסוגל להתרגל לכל סיטואציה, טובה כרעה. לי זה קשה. אני לא יכול יותר לספוג ולשתוק. הסרטונים שמופצים לעתים ומתארים את רגעי הבהלה, הבכי וחוסר האונים של ילדים בזמן שגרת האזעקות, קורעים אותי מבפנים. אני מודה שלא פעם העיניים שלי מתמלאות דמעות כשאני חושב על הילדים הקטנים שגדלים לעולם מופרך. האמת היא שהעיניים שלי דומעות אפילו עכשיו, כשאני כותב את המילים הללו. 

עולם שבו בלונים הם דבר שחייבים להתרחק ממנו ולהזמין בגללו חבלן, הוא לא עולם שאפשר וצריך לקבל אותו. איך נשכנע עשרות אלפי ילדים שפעם היה פה אחרת, שפעם מדינת העוטף הייתה חלק ממדינת ישראל ושילדים בירושלים, בחיפה, בתל אביב ובשדרות נהנו מאותה תחושת ביטחון? הם לא יאמינו לנו כשנספר להם על זה.

אני גדלתי בבאר שבע. את הבר מצווה שלי דחו שלוש פעמים כי הטילים של סדאם חוסיין הפעילו את אזעקת "נחש צפע" באזור ו'. אני מספר לכם את זה, כי הייתי בן 13 לפני כמעט 30 שנה, אבל אני זוכר את האירוע כמו אתמול. 39 טילים נורו אז על ישראל, ואני זוכר אותם מצוין, הם חרוטים. התמודדתי עם המצב ההוא כשבפורים התחפשתי למפת האזורים של האזעקות, אזורים א'־ו'. 
אז החלטתי להשתמש בקריירה שלי כדי לנסות ולספר לחבריי, לצופים בשידורים ולעוקביי ברשתות החברתיות מה קורה פה.

בעזרת חברים טובים כמו דני קושמרו, מגיש חדשות 12, וישראל טויטו, עורך חדשות 13, השתנה הניסוח. "אין נפגעים" הפך ל"אין נפגעי גוף, יש נפגעי נפש". משפט קטן - שינוי גדול מאוד, וחלק מתהליך שבו אנחנו מנסים לגרום לאנשים להבין מה עובר עלינו.
דופק 180 בשגרה 

למה בכל יום שישי בשנה וחצי האחרונות חלון הממ"ד שלי נעול? כי החשש הוא שההפגנות על הגדר יביאו להרוגים, ואז האצבע על ההדק קלה.

אז אנחנו יושבים ומחכים לאזעקות.

ככה נראים חיי תושבי הדרום בכלל ומדינת העוטף בפרט - יושבים, מנמיכים את עוצמת הקול בטלוויזיה וממתינים. אופנוע עובר במהירות, הדופק בחדר השינה מזנק ל־180, למה? כי ככה אנחנו חיים בשגרה. כן, בשגרה.

בדרום חיים למעלה ממיליון תושבים, אני מאמין שכיום כמעט כל אחד מהם סובל מפגיעה נפשית כלשהי, כל אחד ברמה אחרת. 
תחשבו על זה: כל אדם שצועד ברחוב דואג להסתכל קדימה ולכיוון הקרקע, כדי לראות את הדרך ולהימנע ממכשולים. כשאתה תושב הדרום ושייך למדינת העוטף, יש לך עוד משימה: להעיף מבט אל על כדי לוודא שלא נוחת עליך זר בלונים עם הפתעה מסוכנת.

לכו לשוק בשדרות או למרכז קניות בדרום, שתו לכם קפה בנחת חצי שעה ותספרו כמה פעמים שמעתם פיצוצים אדירים. פיצוצים שגורמים לכם להתכווץ ולהעיף מבט כדי לוודא שהכל סביבכם עדיין עומד יציב. אלו הקולות שמלווים את הילדות של אלפי ילדי האזור. לא ציוצים ולא מוזיקה, רק פיצוצים. פעם שלנו ופעם שלהם. 

אנחנו כמבוגרים מבינים ומכילים את הסיטואציה. עכשיו תחשבו על ילדים שלא מסוגלים להכיל כלום מכל זה. הם בוכים, הם מבוהלים, ואלה חייהם. הילדים הללו לא יסלחו לנו לעולם אם לא נעשה משהו, אם לא נזעק. גם בשבילנו, אבל קודם בשבילם ולמענם. 

כשהבנים שלי יגדלו וישאלו למה לא עשית משהו, תהיה לי תשובה. אני עשיתי. ואתם, אתם לא חייבים לצאת להפגנות או לשרוף צמיגים, רק תחשבו עליהם. בכל פעם שיש אזעקת "צבע אדום" תנו חיבוק חזק לילדים שלכם ותשמחו שאתם לא חלק מזה. במקביל תתפללו למען הילדים של העוטף, שבאותו רגע ספונים בחדרי הביטחון. תבקשו עבורם שמתישהו גם הם יזכו לחיבוק חם, אוהב ומרגיע. לא כזה שמגיע במרחב המוגן כשאזעקה נשמעת ברקע. אלא למשל בחצר הבית כשכלב נבח והבהיל אותם. כי לנביחות אפשר להתרגל, אבל לאזעקות אסור.
 
tguvot@maariv.co.il