משבר הקורונה החזיר אותנו למשפחתיות, לתבשילים, למשחקים עם הילדים, ואפילו לשעמום המשפחתי. מי זוכר שעשרות שנים אחורה היינו יורדים לגינות הציבוריות מתחת לבניין ומשחקים עם ילדי השכנים, ולכמה מאיתנו בכלל יש פינות משחקים מתחת לבית?
הסגר שנכפה עלינו הוביל רבים מאיתנו לשאוף אוויר, במסגרת רדיוס 100 המטרים המותרים, ולחוות מחדש את הקולות המוכרים של פעם – את האיש על הספסל שיושב ומנגן בגיטרה, מוקף בשכנים השרים ומוחאים כפיים; את סימני הקלאס בכניסה לחניוני הבניינים, את הקולות של אבא, אמא וילדים הקופצים בחבל, שרים את שירי הילדות המצחיקים והעליזים, שעשרות שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שמישהו שר אותם במרחב הציבורי.
הקורונה הביאה עמה אתגרים ביתיים, כלכליים ובריאותיים לא פשוטים. אבל לצד כל אלה היא גם מביאה איתה רוח רעננה ומכריחה את כולנו לעצור לרגע, לקחת פסק זמן, מהעבודה, מהריצה אחרי החומריות. בזכותה, הילדים שלנו מקבלים הצצה לישראל היפה של פעם, לגינה שמתחת לבניין – בלי פילטרים של האינסטגרם או האפקטים של הטיקטוק, אבל עם הרבה אהבה בין ילד לרעהו ובין אדם לשכנו.
בעשור האחרון מחקרים רבים הוכיחו את התיאוריה שלפיה הקשר בין הילדים למשחקים מתחת לבית הוא בעל יתרונות טיפוליים החשובים לבריאותו הנפשית של הילד. מחקרים מדיסציפלינות שונות ברחבי העולם הצליחו להגדיר את מה שכולנו יודעים – הטבע בכלל וגינות ציבוריות בפרט אולי מרוקנים את האנרגיה של הילדים לפני השינה, אבל ממלאים את מצברי החוויות והחושים שלהם. זמן הבילוי בגינות הציבוריות מאזן את מערכת העצבים, מפחית לחצים ומוריד את רמות החרדה.
בראשית ימי הציונות, היטיב נתן אלתרמן לתאר את חזון המפעל הציוני במוטו “נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים”. לאורך השנים, ובוודאי בשנים האחרונות, בשם “שיפור הדיור”, קידשו מתכנני הערים ויזמי הבנייה את החוויה האורבנית, את מגדלי הבטון, אבל שכחו את החלק השני של המוטו ומנעו מילדים את חוויות המשחק בחצר. כל בניין צריך גינה, פיסת ירוק, אפילו קטנה. תקופת הקורונה מצליחה להחזיר אותנו לבסיס, ומזכירה לכולנו שתבנית נוף ילדות ילדינו עוברת גם בתכנון אורבני נכון, המבטיח פינת משחקים או חצר קטנה בכל בניין, שתאפשר לילדים וגם להוריהם לחוות ילדות לא דרך מסכים, אלא באוויר הפתוח ובחיים האמיתיים.
הכותבת היא מנכ"ל קרן ילדי ישראל