הפתגם היהודי־ספרדי הידוע “Pasa punto, pasa mundo” ("חלף הרגע, חלף העולם") מאפיין היטב מצבים המזמנים שעת כושר שאם החמצת אותה היא לא תשוב עוד כי העולם משתנה מרגע לרגע. עניין סיפוח בקעת הירדן הוא בדיוק מההחלטות ההיסטוריות שהפתגם מתכוון אליהן.
התוכנית היא ישנה וידועה כתוכנית אלון ע"ש יגאל אלון, שתבעה את סיפוח הבקעה. לשמאל הציוני אין אפוא שום סיבה להתנגד לתוכנית אלון שביבי רוצה לממש עכשיו. אין צורך להמתין לעוד נשיא דוגמת אובמה, כי בכך תוחמץ שעת הרצון הייחודית שהזדמנה למדינת ישראל.
דוד בן גוריון לא החמיץ את שעת הכושר שהזדמנה לו, כאשר שתי המעצמות העולמיות ב־1948 – ארצות הברית וברית המועצות – תמכו בהקמת המדינה. גם אז היו חולקים על דעתו, אך הוא לא נכנע להם. עוד ב־9 במאי 1948, חמישה ימים בלבד לפני הכרזת המדינה, נפגשו שני חבריו הטובים במפא"י – יוסף שפרינצק (לימים יו"ר הכנסת) ואליעזר קפלן (לימים שר האוצר) עם מי שהיה ראש ממשלת השמאל הצרפתית ערב מלחמת העולם השנייה, לאון בלום – כדי להביע בפניו את חששותיהם מפני החלטתו הצפויה של בן גוריון על הקמת המדינה ולשאול לעצתו. להפתעתם, ענה המדינאי הצרפתי־יהודי המפורסם בקיצור ובפסקנות "עכשיו או לעולם לא".
על מדינת ישראל לעצב את גבולותיה בעצמה. שום הסכם עם הערבים לא ייתכן ביחס לגבולות הנדרשים לביטחון המדינה ולזכות השיבה של עם ישראל לארצו. כאשר נדונה הכרזת העצמאות דרש פנחס רוזן, נציג המפלגה הפרוגרסיבית הקטנה, לצרף להכרזה את מפת גבולות המדינה, אך בן גוריון מנע זאת כי גבולות הישגינו במלחמת השחרור נראו לו צרים ומסוכנים מדי, ומגמתו הייתה כי ברבות הזמן ישראל תוכל לצרף גם את חבלי הארץ שכוחו של צה"ל באותה עת לא הספיק להשתלטות עליהם.
עכשיו הגיעה העת להכריז על הגבול המזרחי עם ירדן, כי בקעת הירדן נמצאת אצלנו ובשליטתנו והיא חלק אינטגרלי של ארץ ישראל המערבית, ואילו ממלכת ירדן, שהיא בעצם מדינה פלסטינית, נמצאת מעבר לירדן – לכן קראו לה עד לא מזמן "עבר־הירדן". אין לירדנים שום זכות להשתלט גם על הצד המערבי של הירדן.
די בכך שהבריטים התכחשו להצהרת בלפור וקרעו את עבר הירדן מארץ ישראל כדי לתת אותה כפרס אישי לשושלת ההאשמית. יוצא שביבי (BB) שלנו רוצה להשלים את מעשה ביג'י (BG) מ־1948, והוא צודק. לא רק עניינית למען ביטחוננו, אלא גם אידיאולוגית וציונית. אלה הדורשים שהסיפוח ייעשה בהסכמת הערבים חולמים חלומות באספמיה. זה לא יקרה לעולם.
אין לדעת אם הסופר סטפן צוויג קרא או שמע את האמרה הספרדית הנ"ל, אך תוך אינטואיציה דומה המציא את המונח Sternstunden ("רגעים של כוכב"), שבו כינה את ספרו על פרשיות של החמצת הזדמנויות היסטוריות או של הצלחות גורליות. באחד מתריסר הסיפורים הוא מספר על סיטואציה זהה לזאת שלפנינו. מעשה בנפוליאון בקרב ווטרלו המכריע. מולו עמד המצביא הבריטי וולינגטון שציפה לעזרה פרוסית עם גנרל פון בליכר בראש.
נפוליאון שולח שליש מצבאו בראשות המרשל גרושי לרדוף אחרי הצבא הפרוסי המנסה להתאחד עם וולינגטון, אך באמצע הדרך צבאו חש פיזית ברעידות האדמה וברעם התותחים המבשרים שהקרב העיקרי כבר החל. נפוליאון זקוק עתה לשיבתו המיידית של גרושי, אך גרושי מהסס ומחמיץ את ההזדמנות בכך שלא הפעיל את שיקול דעתו. לכן צרפת הובסה. אסור לגנרלים של ביבי – אשכנזי וגנץ – לעשות את אותה טעות ולהחמיץ את ההזדמנות החד־פעמית. זהו "רגע של כוכב".