ביקורת רבה הושמעה ובצדק על גודל הממשלה החדשה ועל אופן חלוקת המשרדים, כולל ביחס לשרים שזכו לתחומי טיפול צרים. אבל לפחות בנוגע להחלטה למנות שר אחראי על ההשכלה הגבוהה, מיקוד תשומת לב ממשלתית בתחום החשוב הזה עשוי גם לפעול לטובה: אם השר אלקין ימנף את ההזדמנות הזאת לצורך תיקון אי־השוויון במערכת, אם את המנדט המיוחד שניתן לו הוא ינצל כדי להשלים את מהפכת המכללות הציבוריות, הוא יירשם כמי שתרם לצמצום הפער בין ישראל השנייה לראשונה, ויותיר חותם משמעותי וחיובי.

מהפכת המכללות שהחלה בשנות ה־90 נועדה להנגיש את ההשכלה הגבוהה לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, במציאות שבה בזמנו רוב הלימודים האקדמיים נרכשו באוניברסיטאות ועל ידי סטודנטים שרובם הגדול הגיעו מרקע סוציו־אקונומי חזק. המכללות הציבוריות אכן שינו את התמונה: הלימודים האקדמיים הונגשו לפריפריה הדרומית והצפונית, למי שאינם עומדים בתנאי הקבלה הקשים לאוניברסיטאות, ולמי שאין ביכולתם לשלם את שכר הלימוד האסטרונומי שדורשות המכללות הפרטיות. וההשפעה על ההשכלה הגבוהה, וממנה על המשק, לא פחות ממהפכנית: למן הקמת המכללות עלה מספר הלומדים לתואר ראשון בישראל בכ־30%.

אבל במקום לייצר אקדמיה ציבורית אחת ושוויונית התגבשו הבדלים שקיבעו פערים בלתי מוצדקים בין המכללות לבין האוניברסיטאות, באופן שבהכרח מוביל לפערים באיכות ההשכלה הגבוהה. אחד מההבדלים הבולטים, הוא בשכר ובתנאי ההעסקה של המרצים הזוטרים במכללות לעומת אלו באוניברסיטאות. 

סטודנטים בקמפוס רחובות של האוניברסיטה העברית, ארכיון (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)סטודנטים בקמפוס רחובות של האוניברסיטה העברית, ארכיון (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

המרצים האלו הם רוב כוח ההוראה במוסדות האקדמיים. במכללות הציבוריות הם מקבלים שכר הנמוך ב־40% עד 60% מעמיתיהם באוניברסיטאות, ובנוסף, רק במכללות מועסק הרוב הגורף של המרצים האלו כמרצה מן החוץ – מודל העסקה פוגעני ש”מפנק” את המרצה בפיטורים מדי סמסטר, בחוסר ודאות וחוסר ביטחון תעסוקתי תמידי, היעדר תנאים סוציאליים סבירים, שכר שאינו משתנה לפי ותק, ועוד.

האוניברסיטה העברית, הטכניון (צילום: BlueHorizon, CC BY-SA 3.0,דוברות הטכניון)האוניברסיטה העברית, הטכניון (צילום: BlueHorizon, CC BY-SA 3.0,דוברות הטכניון)

עבודתם של המרצים הזוטרים אינה במחקר אלא בהוראה, והיא זהה לחלוטין באוניברסיטה ובמכללה. מרצים לא מעטים מעבירים את אותם הקורסים גם כאן וגם כאן, וחווים בעצמם הן את תנאי ההעסקה ההולמים והן את אלו הבלתי הולמים על אותה עבודה בדיוק. 

ההבדל הגדול בשכר מייצר אצל המרצים העדפה להעסקה באוניברסיטה, ובמצב זה החזקים יותר הם אלו שמוצאים דרכם לשם ונוצרים פערי איכות. המרצים בשכר הנמוך יותר במכללות נוטים בשל כך לעבוד במספר מוסדות, ומוצאים עצמם מתרוצצים ממכללה למכללה, מה שמייצר פגיעה נוספת באיכות. 

היחס המפלה לסטודנטים ולמרצים במכללות הציבוריות מהווה חסם בפני הנגשה מלאה ושוויונית של ההשכלה הגבוהה לפריפריה. הצדדים הפורמליים הנדרשים לעשיית השינוי כבר ישובים כשנתיים סביב שולחן המשא ומתן. אולם חסרה החלטה עקרונית ותקציבית של הדרג הפוליטי־ממשלתי, וזה ההבדל כולו: כבוד השר אלקין – האם תהיה האיש הנכון בזמן הנכון, למען הפריפריה ולמען החברה הישראלית כולה? 

הכותב הוא מזכ"ל משותף של כוח לעובדים.